This site uses cookies.
Some of these cookies are essential to the operation of the site,
while others help to improve your experience by providing insights into how the site is being used.
For more information, please see the ProZ.com privacy policy.
This person has a SecurePRO™ card. Because this person is not a ProZ.com Plus subscriber, to view his or her SecurePRO™ card you must be a ProZ.com Business member or Plus subscriber.
Affiliations
This person is not affiliated with any business or Blue Board record at ProZ.com.
Services
Translation, Interpreting, Editing/proofreading, Software localization, Voiceover (dubbing), Training
Expertise
Specializes in:
Poetry & Literature
Government / Politics
Music
History
Religion
Rates
Payment methods accepted
PayPal
Portfolio
Sample translations submitted: 1
Hebrew to English: The Grandmother - סבתא General field: Art/Literary Detailed field: Poetry & Literature
Source text - Hebrew בבוקר יודה התקשר לוודא שאני ער. קמתי מהמיטה ושטפתי פנים בשירותים. הצטערתי שהסכמתי לעזור לו באותו בוקר. העבודה הייתה לעזור לזוג מבוגר לארוז את תכולת דירתם לקראת מעבר דירה. הייתי מובטל וחייתי על מענק השחרור מהצבא. היה לי המון זמן פנוי, אבל הלכתי לישון מאוחר בלילה הקודם והדירה המדוברת הייתה בגילה, ארבעים וחמש דקות נסיעת אוטובוס מהדירה שלי.
היה בוקר גשום ועליתי על האוטובוס ללא ארוחת בוקר כי כבר עמדתי לאחר. כשירדתי בתחנה המיועדת בגילה יודה לא היה שם ולא ענה לטלפונים. מצאתי פיצוציה וקניתי סנדוויץ' חביתה. עמדי בסככה הקטנה ליד החנות, וחיכיתי. בסוף יודה התקשר אלי ואמר שהוא היה בבית כנסת, שתה תה ואכל עוגיות. הוא הוזמן ללמוד קצת גמרא, הסכים לשוחד ונשמע שהרגיש מורווח. יודה הגיע למינימרקט וחיכינו בגשם.
אחרי כמה דקות נאספנו על ידי האישה שמשלמת לנו. נדחסנו למושב האחורי של המכונית הקטנה. שנינו בחורים לא קטנים, היה כיסא משרדי ושידה קטנה במושב האחורי יחד איתנו.
'מצטערת על האיחור בנים,' היא אמרה באנגלית במבטא דרום אפריקאי. היא שיחררה את האמברקס וטסה במעלה הרחוב. 'שלום, קוראים לי מריון.' היא אמרה לי דרך המראה האחורית. נסענו ברחובות המכוערים של גילה בגשם. 'זה באמת מקרה עצוב,' היא המשיכה. 'ואף אחד לא עוזר להם, חוץ ממני. אתם עושים מצווה גדולה.'
'שכויי'ך מייד מריון. את צדיקה אמיתית.' אמר יודה, בקול הרועם, הציני.
יצאנו מהמכונית באיזור המכוער ביותר בשכונה ועלינו בשביל. הדירה הייתה בקומה העליונה של בנין אפור ואקראי והובילו אליה מדרגות חיצוניות צרות. האישה הזקנה חיכתה ליד הדלת. נכנסנו לדירה בדברי נימוס כמו אורחים.
שניהם היו זקנים מאוד. האיש דיבר רק רוסית. לא הבנו דבר שאמר אך זה לא מנע ממנו לדבר איתנו לאורך כל היום. הוא היה לבוש במכנסי פיג'מה, גופייה, נעלי קיפי, ומשקפיים עבים מאוד. מעט פיסות של שיער אפור מקורזל עוד דבקו על ראשו המקומט. גבותיו לעומת זאת היו השעירות ביותר שראיתי מימי.
האישה הייתה קטנה ודומעת. שיער לבן אסוף בפקעת. שמלת זקנה רוסית אופיינית, פרחונית וסגולה בגזרת שק. היא כבר הודתה לנו מאוד.
מריון הסבירה את תפקידנו: לפרק את הארונות. להוריד את הציורים וארונות מהקיר. לארוז את כל הפריטים שעדיין לא ארוזים לתוך קופסות, ולזרוק אשפה. היה הרבה אשפה.
לאחר שסירבנו לתה, ואחרי הרבה עיכוב להסברים ותרגומים, מריון עזבה, והתחלנו לעבוד. הזקן בנה את הארון הגדול בסלון בעצמו. היה שם תערובת משוגעת של ברגים ואומים, ובכמות מדהימה. לקח לנו אולי שעתיים רק לפרק אותו. הרעיון שנרכיב את הארון מחדש בדירה החדשה היה מגוחך. הורדנו שעונים מהקירות, שמנו תבלינים ודברי מטבח בקופסות. פירקנו את השולחן. פירקנו עוד שני כונניות שהזקן בנה בעצמו. אחת מהן היתה מוברגת ביסודיות לקיר. עבדנו כך שהזקן יכל להמשיך לצפות בטלוויזיה בסלון במשך כמה שיותר זמן. הוא המשיך להתבדח איתנו לאורך כל היום למרות שלא הבנו מילה שהוא אמר, והוא לא הבין מילה שאמרנו. הזקנה הבינה אבל לא הצליחה לתרגם. הרבה הצבעות על דברים ועשיית תנועות פטיש. אנחנו אהבנו אותו מאוד, ולו רק בגלל הדרך המטורפת שבנה את הארונות שלו.
הדירה הייתה קטנה מאוד, ובאזור עני, אבל כנראה יקרה מדי עבורם והם נאלצו לעבור לאיזור עוד יותר עני. היתה מבואה קטנה חסרת תועלת, ששימשה בעיקר כמחסן, שהיינו צריכים לפנות. דרכה הגעת לסלון: מיטת יחיד שהוסבה לספה, טלוויזיה, והארון המטורף. שמאלה מהסלון היה המטבח הזעיר בעל ריח חזק של מרק עוף וירקות רוסי. אחרי המטבח מימין היתה מכונת כביסה, שהיינו צריכים לנתק ולהוציא, חדר האמבטיה וחדר השינה של הזוג. משמאל היה חדר אחר, מעט קטן יותר מחדרם של הזקנים. החדר נראה כחדר של ילד או ילדה. היו שם בובות, ספרים בשלוש שפות, ציורי יד וסקיצות, כמו חדר רגיל בבית משוגעים. היה ברור שאיש לא חי בחדר. ברגע שהתחלתי להוריד את המזרן מהמיטה, כדי שניתן יהיה לפרק אותה, האישה הזקנה התחילה לבכות מאחוריי.
למען אמת, היא בכתה במשך רוב היום. נתתי ליודה להתמודד איתה, הוא עבד כאן לפניי והכיר את הזקנים והסיפור שלהם. אבל ראיתי, תוך שאני מפרק שני ארוניות ממוסמרות יחדיו, או מוציא אשפה, שהגברת הזקנה מראה ליודה חפץ כזה או אחר שנתקלה בו בזמן אריזה, והיא מתייפחת.
עכשיו עמדתי מולה בחדר. 'את עצובה לעזוב?' שאלתי אותה. היא המשיכה לבכות. בידה סימנה לי שאבוא אחריה לסלון, שם היא הרימה ספר קטן מתוך ערימה של ספרים זהים והושיטה אותו אלי. זה היה ספר שירים של אלכסנדרה פלוטקין. היא הפכה את הספר בידי. על הכריכה האחורית הייתה תמונה של בחורה יפה בשנות העשרה שלה. הסתכלתי על הזקנה. היא הצביעה על הספר וחזרה אליה. מתייפחת.
'זו היתה הנכדה שלך?' שאלתי. לא היה צורך לשאול איפה היא.
'כין,' אמרה האישה, ובכתה חזק יותר. 'היא הייתה מאוד חכמה, ויפה מאוד, ומאוד מוכשרת.' היא הצביעה לשמים ובכתה. הסתובבה חזרה לחדר האחורי.
יודה בא מאחורי. 'וואלה ברו כן. הם גידלו אותה כאן. היא מתה מסרטן. סאד שיט.'
הסתכלתי על התמונה. היא באמת הייתה יפה. לפי השנים המודפסות מתחת לתמונה, היא מתה בגיל שבע עשרה.
עבדנו בסלון עוד קצת ועשינו כמה גיחות אשפה. ואז הגיע זמן לחזור לחדר של אלכסנדרה. פירקנו את המיטה. האישה הזקנה מסתכלת עלינו, הולכת וחוזרת ועוזבת ושבה ובוכה לאורך כל הדרך. הרגיש מוזר לעבוד כאן בחמישים שקל לשעה. הייתה תחושה של עבודת צדקה אבל בשכר.
מריון חזרה בסביבות זמן ארוחת צהריים ועצרנו לאכול והיא אמרה שהעבודה זזה לאט יותר ממה שהיא חשבה ושזה בסדר אבל היא תרצה שנבוא שוב. ואז הלכה.
המשכנו לעבוד ונכנסנו לקצב כמו שקורה כשאתה בעבודה לכמה שעות וזה מתחיל לזוז. הורדתי מנורת תקרה בחדר השינה הזוגי עם הזקנה. ירדתי מהכיסא והיא הראתה לי שרשרת שמצאה באחת המגירות. שרשרת נחושת מעוצבת כחומות ירושלים.
'היא הייתה מאוד מוכשרת,' אמרה שוב.
'זה עצוב מאוד,' אמרתי. היא הניעה את ראשה. דמעות בעיניה.
עמדנו שם.
'גידלתם אותה מגיל צעיר?' שאלתי.
'אני הייתי בת אחת לאמא שלי,' היא אמרה. 'היא מתה לפני שנים רבות. הבת שלי סוניה, ויש לה הבת סשה.'
'וסשה חיה כאן?'
'כין,' היא אמרה, 'סוניה, היא מקבלת... היא מתה. בתאונת דרכים.' היא עשתה תנועה שטוחה בידה. 'אז, סשה בא לגור כאן. והיא ילדה כל כך מתוקה. והיא מנגנת מוסיקה, וטובה במתמטיקה, וכותבת שירה, וכל החברים שלה אוהבים אותה, והיא אוהבת אותנו מאוד, והיא גדלה והיא יפה. ועכשיו.' היא בוכה עכשיו. לופתת את השרשרת בידיה.
היא מסתכלת עליי. מנענעת את ראשה. 'לא בסדר,' היא אומרת. בכעס. היא מצביעה למעלה. מנענעת את ראשה. 'זה שאני נשארת. לבד. שאני נשארת. הסבתא. לא ככה. לא בסדר.' היא מנענעת באצבעה. מצביעה למעלה. מצביעה על עצמה. מנענעת באצבע. 'שאני נשארתי'. היא מתייפחת במרירות. אני יכול לשמוע את הזקן בחדר האחר צועק על יודה ברוסית.
מסתיים יום העבודה. בדרך חזרה לתחנת האוטובוס על ידי המינימארקט, מריון אמרה שוב איזה חסד אנחנו עושים שאנחנו עוזרים לאנשים המסכנים האלה. הם הודו לנו ארוכות כשיצאנו, ידי הזקן על כתפי אישתו.
היא רצתה שנבוא לעזור להם לפרוק בדירה החדשה. אמרתי שאבוא.
Translation - English In the morning Jude called me to make sure I was up. I got out of bed and washed my face in the bathroom. Already I was regretting agreeing to help him that morning. The job was to help an elderly couple pack up their apartment for a move. I was unemployed and living on my army release grant. I had plenty of free time but I had gone to sleep late the previous night and the apartment was in Gilo, which was a forty five minute bus ride from my flat. It was a rainy morning and I got on the bus with no breakfast as I was going to be late. Arriving at the appointed bus stop it turned out Jude still was not there and was not answering my calls. I found a mini-market and got a sandwich. Standing in a little roofed area away from the rain, I waited. Eventually Jude called me and said he had been in a synagog drinking tea and eating cookies. He was invited in to learn a little Gemara and he accepted the bribe and sounded proud of it. Jude came to the mini-market and we waited in the rain. We were picked up shortly after by the woman who was paying us. We crammed in to the back of her small car. Both of us being big guys, there was an office chair and a small dresser in the back with us.
‘Sorry to be late boys,’ she said in a South African accent as she released the hand-break and sped up the road. 'Hello, my name is Marion,’ she said to me through the rear view mirror. We drove through rainy, ugly Gilo. 'It really is a sad case,’ She continued. 'And nobody helps them but me. You guys are doing a big mitzvah.’
'Shkoyach to you Maid Marion. You’re a true saint.’ Jude said, in his booming, cynical voice.
We got out of the car by the ugliest block in the neighborhood and walked up a pathway. The apartment was on the top floor on a long, strait, external staircase. The old woman was waiting by the door. We came in saying niceties like guests.
Both of them were very old. The man could only speak Russian. The fact that we understood nothing did not keep him from talking to us throughout the day. He was dressed in pajama pants, an undershirt, old mans zip up slippers, and very thick glasses. A few patches of frizzy grey hair crowned his wrinkled head. His eyebrows were the hairiest I've ever seen. The woman was small and teary eyed. White hair in a knot, wearing a typical old Russian-woman flowery purple gown. Like a big bag. She was thanking us very much already.
Marion explained the job at hand. We were to deconstruct the closets. Take down the paintings and cabinets from the walls. Pack up all items that were not yet packed in to boxes, and throw away trash, of which there was a lot of.
Refusing tea, and after much delay for explanations and translations, Marion left, and we began to work. The old man built the big closet in the living room himself. There was a mixture of screws and bolts of incredible quantity. It took us maybe two hours just to take it apart. The notion of it being put back together in the new flat was preposterous. We took clocks of the walls, put the spices and kitchen things in boxes. Took apart the table. Took apart two more cupboards that the man built himself. One had to be detached from the wall. We kept it so the old man could keep watching television in the living room for as long as possible while we worked. He kept joking with us throughout the day although we did not understand a word he said, and he did not understand a word we said. The old woman understood but failed to translate. Lots of pointing at things and making hammer movements. We liked him a lot, if only for the insane way he had built his cupboards.
The flat was very small, and in a poor area, but apparently it was too costly for them and they were moving somewhere cheaper still. The flat had a little useless reception area, used mainly as storeroom, which we had to clear out. Through that you came to the living room, with a single bed converted into a sofa, the television, and the crazy closet. Trough that to the left was the tiny kitchen smelling strongly of Russian chicken and vegetable soup. Behind the kitchen to the right was the washing machine, which we had to disconnect and take out, the bathroom and the couple’s bedroom. To the left was another room, a bit smaller then the couple’s room; it appeared to be a child’s room. There were dolls, books in Hebrew, English and Russian, hand drawn paintings and sketches, like a normal room in a madhouse. The room was plainly not lived in. As soon as I started taking the mattress off the bed, so it can be disassembled, the old woman began to cry behind me.
In truth, she had been crying for much of the day. I let Jude deal with her, because he had been working there before and knew the old lady and her story. But I could see, as I was taking apart two cupboards nailed together, or carrying out some trash, that the old lady was showing Jude some artifact they had come across while packing up and she would be sobbing.
'Are you sad to be leaving?’ I asked the old woman. She continued to cry. She hand motioned me to follow her in to the living room where she picked up a little book from a pile of like books. She handed it to me. It was a book of poems by Alexandra Plotkin. She turned the book over in my hand. On the back cover there was a picture of a pretty girl in her teens. I looked up at the woman. She was pointing to the book and back to her self. Sobbing.
'This was your grand daughter?’ I asked. There was no need to ask where she was.
'Yis,’ the woman said, crying harder. 'She was very smart, and very beautiful, and very talented.’ She pointed up to the sky and cried. She turned away from me and went to the back room.
Jude came up behind me. 'Yeah man, they raised her here. She died of cancer. Sad stuff.’
I looked at the picture. She really was beautiful. By the years printed under the picture, she had died at seventeen.
We worked in the living room some more and did a couple of trash runs. Then it was time to go back in to Alexandra’s room. We took apart the bed. The old woman watching us and going and coming back and crying throughout. I felt weird working here for fifty shekels an hour. It felt like charity work but you were getting paid for it.
Marion came back around lunch time and we stopped for food and she said it was going slower then she thought and that was fine but she would like us to come again. Then she left.
We kept working and got in to it the way you do when you are at a job for a few hours and it starts to go. I had been taking off a lamp in the old couples bedroom with the old lady. I came down off the chair and she showed me a necklace she had found in one of the drawers. It was a copper necklace made in the likeness of the walls of Jerusalem.
'She was very talented,’ she said again.
'It’s very sad,’ I said. She bobbed her head. Tears in her eyes.
We stood there. 'Did you raise her from a young age?’
'I was one daughter to my mother,’ She said. 'She died many years ago. My daughter Sonia, and she has daughter Sasha.’
'And Sasha lived here?’
'Yis,’ she said, 'Sonia, she get, she die. In car accident.’ She made a flat movement with her hand. 'So, Sasha come to live here. And she is such a sweet child. And she plays music, and good at mathematics, and writes poetry, and all of her friends love her, and she loves us very much, and she grows up and she is beautiful. And now.’ She is crying now. Clutching the necklace.
She looks up at me. Shakes her head. 'Not okay,’ she says. Angrily. She points up. Shakes her head. 'That I am left. Alone. That I am left. The grandmother. Not like this. Is not okay.’ She shakes her finger. Points up. Points to herself. Shakes finger. 'That I am left’. She is sobbing hard. I can hear the old man in the other room yelling Russian at Jude.
The work day ended. Walking back to the bus station by the mini-mart, Marion again said what kindness we were doing to help these poor people. They thanked us profusely when we had left. The old man holding the woman by the shoulders.
She wanted us to come help them unpack in their new flat. I said I would come.
More
Less
Experience
Years of experience: 10. Registered at ProZ.com: Apr 2015.
DejaVu, Microsoft Word, Logic Pro (recording program)
Bio
I am a Hebrew - English translator, editor and writer. I have been writing articles in English and Hebrew for five years and have been translating and editing for two years. My fields of expertise include, but are not limited to: politics, religion, philosophy, and modern culture. I am efficient and I care about detail.
Portfolio