This site uses cookies.
Some of these cookies are essential to the operation of the site,
while others help to improve your experience by providing insights into how the site is being used.
For more information, please see the ProZ.com privacy policy.
This person has a SecurePRO™ card. Because this person is not a ProZ.com Plus subscriber, to view his or her SecurePRO™ card you must be a ProZ.com Business member or Plus subscriber.
Affiliations
This person is not affiliated with any business or Blue Board record at ProZ.com.
Hebrew to English - Rates: 0.08 - 0.10 USD per word / 50 - 75 USD per hour French to English - Rates: 0.08 - 0.10 USD per word / 50 - 75 USD per hour Ancient Hebrew to Hebrew - Rates: 0.08 - 0.10 USD per word / 50 - 75 USD per hour Italian to English - Rates: 0.08 - 0.10 USD per word / 50 - 75 USD per hour English to Hebrew - Rates: 0.08 - 0.10 USD per word / 50 - 75 USD per hour
Hebrew to English: Talmud Yerushalmi Detailed field: Religion
Source text - Hebrew מתני' ארבעה אבות ארבעה סוגים עיקריים של נזיקין הכוונה לנזקי ממון השור הכוונה לשור שהזיק ברגליו דרך הילוכו והבור אדם חפר בור ברה"ר ונפל לתוכו שור או חמור והמבעה נזקים שנגרמו ע"י שן הבהמה, נזקי אכילה וההבער נזקי אש. לא הרי השור כהרי המבעה אין דומה סוג נזק השור לסוג נזק המבעה ולא המבעה כהרי השור ולא דומה המבעה לשור, ולכן צריך לכתוב גם נזקי שור וגם נזקי מבעה. וכן לא זה וזה השור לנזק האש שאין בו רוח חיים. וכן לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק גם שור גם מבעה וגם האש שהולכים ומזיקים כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק אלא נמצא במקום אחד. ולכן התורה כתבה את ארבעתם. הצד השוה שבהן בדבר זה כולם שוים שדרכן להזיק ושמירתן עליך חובה על הבעלים לשמור עליהם וכשהזיק ואם אחד מאלה הזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק
ארבע אבות נזיקין. השור כתב הרמב"ם בפרק א מנזקי ממון הלכה א: כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבים לשלם שהרי ממונם הזיק שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו, אחד השור ואחד שאר בהמה וחיה ועוף ולא דבר הכתוב בשור אלא בהווה. ע"כ. ומ"ש כל נפש חיה, כוונת הרמב"ם לבהמה שאין בה דעת, אבל עבד שיש בו דעת אין רבו חייב על נזקו, שאם אתה מחייב את רבו, בכל פעם שרבו יקניטנו ילך ויזיק ורבו ישלם!
הבור. שם פרק יג הלכה ב: הבור מאבות נזיקין הוא ותולדותיו כמוהו מועדין מתחילתן וכל המניח תקלה הרי זו תולדת הבור ואם הוזק בה אדם או בהמה משלם זה שהניח התקלה נזק שלם בין אם הפקיר את התקלה בין לא הפקירה. ואם הוזקו בה כלים, פטור. ובשו"ע סימן תי סעיף א כתב: בור הוא מאבות נזיקין דכתיב כי יכרה איש בור, שמאחר שחפרו נתחייב בנזקיו כיון שעשה דבר המזיק. וזהו ממונו שמזיק במקום שעשאו שאינו זז ממקומו והעובר עליו ניזק. לפיכך כל הדומה לו שהוא ממונו ומונח במקומו ומזיק, אפילו שפך מים ברשות הרבים והוחלק בהם אחר, חייב. ע"כ.
במיטב הארץ אם המזיק בא לשלם בקרקע, נותן לו מהעידית שבקרקעותיו. גמ' השור זה הקרן מה שכתוב במשנה שהשור הוא אחד מארבע אבות נזיקין, אין הכוונה לכל נזק שהשור עושה אלא לנגיחות שנוגח בקרנו דכתיב (שמות כב, כא) וכי יגף שור איש את שור רעהו וגו'. שואל הירושלמי עד כדון בתם עד כאן בתם, כלומר, מהפסוק שהבאנו אנו שומעים על שור תם במועד מניין ? מנין שגם בשור מועד כוונת התורה לקרן? עונה הירושלמי לומדים מהפסוק הזה או נודע כי שור נגח הוא וגו' ופסוק זה מדבר בשור מועד.
הבור היכן מרומז אב נזיקין זה בתורה? מהפסוק (שמות כב, ד) כי יפתח איש בור וגו' בעל הבור ישלם וגו' והגמרא מביאה את
המשך הפסוק ללמדנו שאינו משלם רק אם יש בעלים לבור, אבל אם הפקיר את בורו, אינו משלם. המבעה היכן מרומז מבעה בתורה? מהפסוק (שם, לו) כי יבער איש שדה או כרם (ישעיה לב, כ) משלחי רגל השור והחמור. וכתיב (שם) הסר משובתו והיה לבער, זה השן. פרוץ גדירו והיה למרמס זה הרגל. וההבער היכן נזכר הבער בתורה? דכתיב שכתוב (שמות כב, ה) כי תצא אש ומצאה קוצים וגו'.
אנן תנינן אנו למדנו ארבעה אבות נזיקין, ותני ר' חייא ורבי חייא למד י"ג אבות נזיקין, והולך ומונה אותם נזק, צער, ריפוי, שבת, ובושת, שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר.
במיטב הארץ. בגמרא דף ו ע"ב, דורשים מהפסוק (שמות כב, ד) מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן, ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. לדעת רבי ישמעאל מה שדה האמורה למעלה, וביער בשדה אחר, שמים את הנזק לפי הניזק, אף שדה האמורה למטה של ניזק. ולדעתו כוונת הפסוק היא, אם יש למזיק קרקע הדומה לעידית של הניזק, ישלם לו ממנה שיעור דמי נזקו. ולדעת רבי עקיבא לוקחים מהקרקע הטובה, היינו מהעידית, של מי שמשלם. ונפסקה ההלכה כרבי עקיבא. וכתב בשו"ע חו"מ סימן תיט סעיף א: כשבי"ד נזקקין לגבות לניזק מנכסי המזיק, גובין מהמטלטלין תחילה ואם לא היו לו מטלטלין כלל או שלא היו לו מטלטלין כנגד כל הנזק, גובין השאר מהקרקע המעולה שבנכסי המזיק. וכל זמן שימצא מטלטלין ואפילו סובין, אין נזקקין לקרקע. ואפילו אם יש לו כסף יכול לפורעו בסובין דכל מטלטלין מיטב נינהו. ושמין אותה כמו שיכול למוכרה מיד ובמקומו, וכמשלם מהקרקע, אפילו היתה זבורית של מזיק טובה כעידית של ניזק, אינו מקבל ממנו אלא מגבין לו מעידית שבנכסי המזיק.
Translation - English Mishnah: אַרְבָּעָה אֲבוֹת There are four primary sources four main kinds נְזִיקִים of damages meaning damage suits הַשּׁוֹר the Bull meaning any thing similar to a bull which causes damage by tramping with its feet or knocking things with its body as it moves along וְהַבּוֹר the Pit a pit was dug in the public thoroughfare and a bull or a donkey fell into it וְהַמַּבְעֶה the Tooth damages caused by an animal’s teeth, such as feeding וְהַהֶבְעֵר Fire arson.
לא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה The damage caused the Bull is unlike that due to the Tooth the kind of damage caused by an animal’s movement in not like that caused by its teeth וְלא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר neither is the Tooth like the damage caused by the Bull nor can the damage caused by eating be compared to that due to tramping and knocking. As such the damages caused by the Bull and by the Tooth must be noted individually, and thus וְלא זֶה וָזֶה, neither of these damage caused by animals be compared to that caused by fire שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים which isn’t actually alive and similarly
וְלא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיקneither of these which cause damage while in motion neither the Bull or the Tooth or even Fire which damage as they move along כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק is like the Pit which of course doesn’t cause damage by moving and is, on the contrary stationary. Therefore the Torah wrote all four of them. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן The common aspect here what they have in common is שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ that there nature is to cause damage and one must prevent them from doing so the owners are obliged to keep watch of them; וּכְשֶׁהִזִּיק and when they do incur damage if one of them actually does harm
חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק the person responsible must pay for it.
Four Primary Sources of Damage: the Bull. The Rambam in Chapter I, a of Financial Damages wrote “Whenever any living creature belonging to some one does damage, the owners themselves are considered as having done it. The Torah says, ‘And should one man's ox hurt another's, such that it dies’, and holds true whether the case involves a bull, or any other domestic or wild animal or bird. When the Torah specified a bull, that is only because that is the usual case.” When the Rambam writes “any living creature”, what he means is an animal that has no cognitive intelligence, but a slave who does cannot involve his master in damage claims for his actions. The reason being that were his master to be made responsible for the slaves actions, any time the two of them have a falling out, the slave will revenge himself by damaging other people’s property such that his master will have to pay.
The Pit: Chapter I3,b of Financial Damages he writes: “The Pit is a primary source of damage along with any similar situation which from the outset is likely top incur harm. Any circumstance that is potentially harmful and has been left unguarded for others to stumble upon it is related to the Pit. As such should it harm some one else or their animal, who ever made it must pay all possible damages even if he relinquished his ownership. But if the Pit or a similar situation caused damage to household wares, then the person who created the obstacle need not pay.” The Shulchan Aruch Chap. 410, par. 1 states: “The Pit is one of four primary sources of damage, as it says in the Torah ‘And if one opens a pit etc.’ Having dug it, one becomes responsible for any harm it may incur due to the fact that he has created a potentially harmful situation. His responsibility stems from the fact that the pit causes damage where it was made, remains stationary and is set to harm anyone who inadvertently stumbles over it. Therefore, in any similar circumstance where fiscal responsibility accrues to ownership or having created the potential danger, even if one merely spilled water in the public thoroughfare and someone slipped in it, one is accountable for the damage incurred.”
בְּמֵיטַב הָאָרֶץ from the most preferred part of his property meaning that when the person responsible comes to pay, payment will be from the choicest part of his landholdings. Gemorrah: הַשּׁוֹר זה הַקֶּרֶן The Bull refers to the kind of damage done by a its horns when the mishnah says that the Bull is one of the four primary sources of damage it doesn’t mean any form of damage a bull might do, but rather specifically that done by goring. דְכְתִיב quote וְכִי יִגֹף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וגו' “And should one man's ox hurt another's, such that it dies…” (Exodus 21:35) here the Yerushalmi asks עַד כְּדוֹן בְּתָם Up to now we have dealt with a bull which is not known to cause damage so far we have been discussing an animal whose nature has not yet been proven, that is to say the Torah has been speaking only about a specific kind of bull בְּמוּעָד מִנַיִין? But what about a bull which is known to have caused damage? How do we to know that when the Torah mentions an animal known to have done damage that it is referring to damage done with its horns? Here the Yerushalmi answers: that we learn from
אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגַּח הוּא וגו' “Or if it’s known that the bull pushed with its horns in the past…” (Exodus 21:36) obviously this has to do with an animal that is known to gore.
הַבּוֹר The Pit where does the Torah mention this kind of damage? Here: כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר וגו' בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם וגו' “And if one opens a pit etc.; the owner of the pit must pay…” (Exodus 21:33-34) The gemorrah directs our attention to this verse to show that without ownership there can be no damage payments. Thus, were the owner to relinquish his ownership without having given it over to anyone, he could not be required to pay. הַמָבְעֶה The Tooth perhaps the Torah refers to the kind of damage caused by an animal’s teeth in this verse: כִּי יְבַעֵר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶּרֶם “If some one caused a field or vineyard to be eaten by setting his animal to feed on it…” (Exodus 22:4) or here: מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר that send out the feet of the bull and the mule (Isaiah 32:2). וּכְתִיב where it also says הַסֶּר מִשּׁוֹבָתוֹ וְהָיָה לְבַעַר “I will take away the hedge thereof, and it will be eaten up…” זֶה הַשֵּׁן this is the damage done by an animal’s teeth " פָּרוּץ גְדֵירוֹ וְהָיָה לְמִרְמַסits wall ruptured, the vineyard trodden down” (Isaiah 32:2) זֶה הָרֶגֶל and this is the damage done by an animal’s feet. וְהַהֵבְעֵר Fire Where is arson mentioned in the Torah? דְכָתִיב It says כִּי תֵּצֵא אֵשׁ וּמְצָאָהּ קוֹצִים וְגוֹ' “If fire should break out, and catch on to thorns…” (Exodus 22:5).
אַנָן תַנִינָן We learned אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִין there are four archetypal forms of damages וְתַנִּי ר' חִייָא yet Rebbi Hiyah learned נֶזֶק י"ג thirteen forms of damages: צַעַר רִפּוּי שֶׁבֶת וּבּוֹשֶׁת suffering, medical expenses, loss of wages and embarrassment שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל someone who guards something without wages and without taking responsibility for loss, and someone who borrows an object נוֹשֵׂא שָׂכַר וְהַשּׂוֹכֵר someone who is paid for guarding and is therefore responsible for loss, and some one who rents it out from the owner.
From the Most Preferred Part of His Property: The Babli 6b learns “’From the best of his own field, and from the best of his own vineyard, he will make restitution’ (Exodus 22:4). Rebbi Yishmael holds that the Torah is referring to the injured person’s property, while Rebbi Akiva holds that payment must be made directly from the property of the person responsible for the damage. Rebbi Yishmael learns that that just as when the Torah says “field” above, “If some one caused a field or vineyard to be eaten”, meaning that damage should be assessed in terms of the injured party, so too here even though “field” in the latter verse clearly refers to the field damaged.” According to Rebbi Yishmael, the Torah wants to tell us that if the person responsible for the damage owns land equal in value to the most valuable land held by the injured party, then the damager must make use of equivalent piece of real estate to pay the amount of damage done. Yet in Rabbi Akiva’s opinion payment must be made directly from the very best piece of property owned by the person obliged to pay. In this case the codified law goes according to Rabbi Akiva. The Shulchan Aruch in Hoshen Mishpat Chap. 419a states: “When Beis Din is obliged to collect damages from the damager’s property, first they draw payment from his personal possessions; if he has no portable property whatsoever, or he does not have enough to cover this debt, they collect the remainder from the damager’s best land holdings. But as long as he has any available liquid assets, even bran they don’t collect from real estate. Moreover, property is to be evaluated in terms of its immediate market value. And when Beis Din does foreclose on property, even if the damager’s worst property is as good as the injured party’s best property, they don’t collect from the worst but rather from the best property that the damager has available.”
English to Hebrew: Letter
Source text - English 1- FAMILY- the yearning to bask in the warmth of parents, grandparents, siblings, and all extended family.
* How can I describe the deep desire to visit Bobbby on a Shabbos and keep her company that would help alleviate her loneliness? To be able to hear about her past how she strived to keep her mesorah alive amidst the Holocaust inferno, and how she rebuilt her life. There is so much chizuk and strength that having such a relationship would be so wonderful. They're getting older and time is running by. When we are in the states for yom tov and go and visit time is so short but there is no way to get passed the formalities. Of course my kesher with Bobby is good even though things have watered down other the years due to the distance. How can I possibly giver over this warmth and desire for my children to have this closeness with my Bobby and their bobby when they are so far ways. It's so difficult to really forge a relationship with the distance involved just speaking on the phone and visiting once a year is not the same as visiting and interacting on a steadier basis. How can one compare dancing at a chasunah, sitting at a Chanukah family get together, visiting on a Shabbos afternoon, being a part of their lives in a physical sense, rather the a long distance telephone call??
When speaking to Bobby especially after missing a simcha or family get together and she expresses her longing for us it’s so hard on me emotionally, I feel a certain sense of guilt for causing her the tzar. Shouldn’t I be able to give her the nachas close up and fulfilling the mitzvah of Derech Eretz of being there for her emotionally, and physically assisting and lending a hand on different instances. Now that they’re widows I feel that responsibility even more so, I feel it is my obligation.
The same holds true to our parents עמו"ש now that have all the children married off things have gotten a bit harder on them. The house is quite and the livliness of einiklich around really gives them so much חיות, true there are others living nearby, but each child holds a special place in their heart. There are times where I wish we could just be there for them. In addition to that the kesher I have with my parents is so nice. Yet from far I do not have the same oppurtunities of performing the mitzvah of kibbud of vaim. As time moves on and our parents will need us more it will just be so hard when we are so many miles apart. Our relationship is not as close being that we live so far away. Even for the kids their grandparents are not something they have as a daily part of their lives, which I feel is such a great loss on their part too.
2-PERSONAL SITUATION
Lack of family in different situations
When I came to E"Y it was a trial period to see if I like it and make it work. The weaning process from my family especially from my mothers’ extended family was so hard. But the initial enthusiasm of pleasing my husband and strong will really helped me got on. Those early years were difficult but at the time my two brothers lived here and my other siblings were here in yeshiva and seminary.So when shabbos and yom tov would come around and the tables would fill up, my heart soared. Yes I missed my parents tremendously but there was a sense of unity and closeness. I do recall times when I was resentful of having to work, cook & bake in order to have the family around. It wasn’t easy being so young with little kids and doing all the work and running this catering hotel situation. I hardly ever get to take a break or just enjoy a shabbos off at my parents’ home, and just enjoying my youth. But I put aside those feelings and just moved along knowingly that in the end it would be enjoyable even though the twinge of dreaming of spending yom tov with my parents still did exist. Today when we are the only ones left here I feel the void, the yearning to be able to join everyone and to be a part of the family has intensified. The living of daily life without anyone here is just so much harder and makes everything more challenging.
Now with the surgeries and doctors overseas so many times we were tied down to obligations here and we were unable to fly to the states. Then those days and weeks waiting around with the surgery or appointment looming overhead was just unbearable.
Let’s not forget to mention the physical energies invested in all these trips are just so exhausting. Every time finding arrangements for the kids is so complicated. Without having any close family around and having to come upon friends is not always so simple. With family I would feel so much more comfortable. I feel so guilty that there were so many times they were left alone. Keeping happy and positive during those times is just so hard. Had I lived overseas we wouldn’t need to wait those months, being that we are always wait for the next pesach etc. The fear and anxious anticipation just to get over it is just so all encompassing it simply takes over my entire being. Its during these long days and nights when thins are so hard and emotions so raw that having shabbos together with family, simchas, or just the run of the mill daily life with family would be something which could really help boost spirits, and fill up emotionally.
There have been other times were I was simply drained physically from the treatments and running around for blood tests, doctors, appointments, or the days were I need babysitting help, or just a shabbos to be a island of respite amidst all the tumult. The humdrum of life is at times very tiring, and monotonous. Sometimes a visit to my parents’ house or having the thrill to pack up for a shabbos would have helped break the monotony of the years which have flown by.
The quietness at our shabbos table when there are no guests and its just us is nice for a short while. But then I feel the need for action, noise, company, someone to schmooze with other then my husbands. So then I go and invite guests which definitely add a bit. Usually its boys in yeshiva which means I just end up being a royal waitress. Then I have much more clean up and in the end truthfully I didn’t get much out of it. Then there are times were tons of guests come from overseas. The burden falls on me so heavily with preparation, entertaining, cooking, and cleaning that I find it so difficult. Yes I yearn for the company but on the other hand it’s very taxing on me physically. There were times where I was going through such hardships of dealing with my parsha that I had to battle with myself just to pull myself together to get the basics done. I was sapped from all energies. At times like that when all that is needed is a break somewhere to run away for a shabbos or a break, the burdening of guests is so difficult. Every human being need a “break” in order to be able to regain energies to continue .I feel like my batteries are used up without any family here and ever having the chance to take a break is just so hard. The times were we went yom tov and had the opportunity to spend quality time with the family were a balm to my soul. Especially there were times when I was so down emotionally, it just works wonders and tends to be a great distraction.
Even though I have distant relatives living here I never developed a connection with them. Attending their simchas is a burden and I feel so awkward once I am there, it is not at all enjoyable.
3-FUTURE ISSUES
In the event of another pregnancy with hashem’s help I know how sick and weak I was with no help form family. Then when I was laid up which is inevitable in my case the hours and days crawled. Those lonely moments were so hard. When I did not have who to come and visit me to cheer me, or just to simply keep my company and to help take my mind of things. In such a delicate situation with the whole pregnancies issues it was not a place to tell friends and share the news and yes even later on when friends knew they didn’t bother to come and visit or brighten the days and nights that seemed to drag on and on. My mother, and shvigger would never need to think twice they would just pop in and would my sister and sisters-in-law not think of doint the same?? It’s not for naught the saying that says that "בליט איז דיקער ווי וואסער" Family is just there in every situation and can really be counted on.
Those weeks when I was laid up during the week I can say that I managed to keep the house and kids under control, but came to bringing in shabbos and shabbos itself was another story altogether. The hardship of trying to rest and take it easy with the kids around was an insurmountable challenge. Many weeks when shabbos was over my energies were completely spent. How about making yom tov in such a situation? Isn’t family the ones who would be helped lighten the awesome burden? Wouldn’t it have so much easier to just move in to someone else and let them take care of all myriad details, like meals, and taking care of the kids. In such situation I felt so torn and was always in a constant state of worry that I was overexerting myself.
It was so difficult for me to see my husband Ari running around and trying to cover being a mommy. He was utterly drained on some days from all the frenzy of errands needing to be taken care of. He wasn’t able to keep me company in addition, and alleviate the boredom. Then when it came to my ten day hospital stay after the miscarriage no words in the world can ever describe my pain. How I yearned for a warm embrace, caring words, a warm meal, from my mother, a visit from a sibling or aunt, to help lift my spirits just a bit. How about a warm bowl of soup? Tel Hashomer did not have any glatt kosher food. Every time Ari came I was so relieved and those nights when it came time for him to leave were so hard on me emotionally. I was frightened and so alone. How much easier would it have been had there been a visitor at that hour rather then sitting alone in solidarity with a heaviness of heart and many tears too.
The drs. Say from week 20 I would need to be hospitalized and who know what will be before then. I am drowning in fear How will I survive all alone in my house, or in the hospital? Who will look after the kids? Can a friend substitute my mother or sister? Can my husband single handedly fulfill my emotional needs? How will I survive those hours of boredom without being connected to a greater family? Isn’t this the time that a family is most needed? Its not the meal that worries me, that can be bought…but the flavor and spice of love and dedication can not be replaced. What should I say the pain is so deeply etched in my heart with all I have been through. I feel so torn between my desires to have more kinderlach…..yet so afraid to be here alone. I just feel like I just do not have koach or stamina to jump into this challenge again. I want to just bask in the radiant warmth and care of those loving siblings and parents’ cousins and aunts whom I am sure would be there for me in my time of need.
One other point here is my feeling of the doctors not being so competent. R’ Shuki Berman and R’ Jacobowitz really felt very strongly that the doctors here do not have the abilities to really give me the close surveillance and care needed in the future. I met with R’ Fuhrer and Dr. Ezra they both seemed just ok with my situation and felt that he can handle it. I am afraid to rely on them, in general the doctors think that they can handle a lot and who knows if they really are capable???? Can I really trust them enough? I have been to the states so many times and medical care there is so much more professional. I’m so afraid to give it one more try and sees the doctors here can really see me through another pregnancy. What can I do or say I’ve been through so much there were times I felt hat I was being mistreated, and here the askanim in the states seemed to feel very strongly with their views. I also have a greater level of comfort with physicians, hospitals, and askanim who speak my mother tongue, and in general things make so much more sense to me in the American perspective of things, I don’t feels much like I’m in the dark – I don’t feel so helpless. The doctors in America who I’ve seen are world renowned and just have the experience needed, they also portrayed greater knowledge with a concrete protocol. When discussing it with Dr. Ezra he said this has not been done here but he’s willing to try. Should I be his “trial “ run?? It’s just so confusing and worrisome too.
4-KIDS HARDSHIPS
I do not know what life has in store for me, but there is a additional aspect that need to be focused on too. Having the two precious kinderlach is such a beracha. Yet there comes along a challenge of the feeling left out of a large family. The day and afternoons pass but I feel their boredom and lack of siblings my responsibility. Especially Esti on weekends and vacation it really turns into an issue. Amrom goes to shul her belongs to a greater picture and gets to go to shul, the chevra. Also his dayt at school is longer.
On the other end Esti has many hours were she is bored. Many times she would play with friends but friends aren’t always available 3x a shabbos, and 52 weeks a year. Or better yet vacation – erev yom tov. It is so burdensome for me to have to keep her company on busy erev chag, or for a month in the summer.
I feel so inadequate being unable to provide my daughter who I love so much siblings. My fondest memories of childhood was the great times my sister and I spend on those rainy shabbos afternoons or long Friday nights, or better yet a vacation day. It hurts me to see my daughter knock from door to door. Then when it comes yom tov and we spend time with the family and all the cousins around she is a changed person. The enjoyment of having cousins both older and younger was a tremendous boost. The thrill of having company was such a treat for her. Shabbos at meals with who to talk to, who to spend the time after school with. The bond of a peer your age especially a family member is something so precious. It would help her deal with her part of the challenge and ease it a bit. Yes for now she doesn’t have a sister but at least a cousin someone in her age group would add so much to her happiness and contentment. Those hours of loneliness can be so difficult and when she tries to find company unsuccessfully, its then that she can really give me a hard time that she is so bored. This situation makes me feel so helpless because I can not replace peers her age. She has to be given the tools to deal with this part of her challenge.
Another issue with Esti which seems to have developed here in school. She has not been able to find her place amongst her classmates. The class she is in has quite a bit of very strong, powerful girls and seems to be nice. Yet she for some reason or another has not been able to find her place. She is always complaining that she does not have a best friend. The need for a friend is really a must as she perceives it. She had a very difficult year socially. I remember when she was in school in Lakewood she had a much easier time socially, she fit right in. Here she is not a s “Israeli” as her friends and can not seem to fit in. She has not had it easy for many years. She is begging to switch schools but I really do not know if a different school would help fit into a society where we just are so different.
As for Amrom he was also so perked up when he got to spend time with his cousins. Someone to run around with and enjoy appropriate boys games rather then always playing with dolls. In the states he climbed, rode bikes, rand romped around as it is acceptable for boys his age.
Seeing my children having the abilities to deal with their challenges is such a comfort to me. But not having the tools to provide them with is very hard. I feel so helpless in the situation. The thrill it would be, every now and then to go to another city for shabbos and have the kids enjoy their cousins. The excitement of sitting around a shabbos table would be so enjoyable to them
As the kids grow older they ask to move back to America too, they too have expressed to me on many occasions how they would love to live close to their grandparents and cousins.
I am concerned as Amrom will grow older and be out of the house more hours; Esti will have many, many hours free. Now she enjoys playing with him but as their interests shift with time it will come to the point for them to find their niche. This will be so much harder with the given circumstances and will be accentuated by us living her in Israel.
Developing close intimate relationships with cousins is not something which can be acquired in a three week visit once a year. It’s relationship which needs nurturing on steady basis. As Esti grows up who will go shopping with her? Who will be there to give her a hand with her school needs, homework and assignments creative projects? I’m so limited with my understanding of the Hebrew language and with being able to assist in the homework given. At least in the states I would have more ability to do so and if not there would be those family members who would be able to help her out too.
4-CHINUCH HABONIM
I also find it harder raising the kids in a certain aspects
A-Israeli school systems have a different acceptable standard of chinuch in certain areas they are so lax when it comes to derech eretz, formality and manners. Things here are so much more casual. We who where raised differently do not always see eye to eye with our children when it comes to language.
In addition the methods of teaching differ greatly. As the kids get older I feel like I’m less able to help along with their homework and my involvement will be more limited.
B- The aggressiveness in Israeli kids and the way they talk is just so different form all I’ve been used to. When I hear my kids talk Hebrew with that heavy accent I feel my insides churn. Their bold manner is so hard for me to get accustomed to. Raising them in a world were everything seems so strange and foreign is just so uncomfortable for me. When it will come to do shidduchim I can’t ever imagine taking a son or daughter-in-law who does not speak English and is Israeli. I myself also feel sometimes like a stranger amongst people here. I don’t have that much chevra and two very close friends are leaving very shortly. Then I got to shul or to PTA I feel like an immigrant trying to belong and still am such a misfit. Even after all these years I feel like each time I still do not belong and can’t get the grasp of the language. I do not feel like I can ever break the barrier, it is so hard to live here like a stranger and try to adapt to different norms. There are times that I feel I would never break the barrier.
5-OUR FUTURE
One last point is that the kids will grow older and go to yeshiva and iy’h get married it is scary to me what will be once the house is empty. Even now there are days when the kids go out in the afternoon the emptiness is just so thick one that is just so large a gap which I don’t know how I will fill? How will I fill those hours and days when the kids are out? Without family and not actually belonging to an extended family will be so hard. At least family nieces-nephew-visits-babysitting opportunities- and iy’h as our parents get older they will need more company and care, weddings, bar mitzvas. All these different opportunities which will iy’h arise over the next few years would help fill up so many hours, days and nights, and thus help keep be busy and focused.
As the family grows up and the simchas of my own siblings will start how will I manage not being a part? My own flesh & blood my siblings, my husbands siblings. To be able to partake in a simcha is always such a boost. When a simcha passes I feel this sense of loss of a opportunity of joining in their simcha. Simchas would fill up a large pocket of time in my life and here what would I fill my time with instead???
The thought of aging here and the separation from all my loved family is something which I am so afraid of. The kids grow up all so quickly and then what? Will I have the strength and fortitude to be able to withstand the innate desire of being around family? As the generation grows older especially parents I will never be able to be there for them. So I will fly a bit but then what? While my acquaintances will still be BUSY raising their families what will I be busy with? How will I occupy myself? It just frightens me so I feel so lost among all my feelings & emotions.
I feel so torn because there is also a strong צד for living here. On the flip side there are also so many reasons for staying which I could I will enumerate. These are aspects in my life which I gain from on a daily basis.
My personal positive aspects of living in E”Y
1- Ari’s learning I am privileged to have a husband who is learning for ten years, three sedarim a day. The satisfaction and סיפוק of having a husband learning is really very meaningful to me. It fills me up with a sense of good feelings and pride; it is a zechus I have. I know deep down that this is what we all daven for everyday והערב נא so I am really very proud at the end of each day. I also know that he really enjoys his learning and is doing it with a real געשמאק too.
It is really not all that easy financially to support ourselves but I never feel like we are lacking anything. But for the general part I believe that my working has benefits too. Especially that I don’t have the daily pressure of getting out, and I just oversee things. That does give me a certain amount of flexibility. Though at times like erev yom tov, vacation, when I’m ill, and I just feel run down or too busy then it could be harder and exhausting. But at the end of the day I try to keep in mind what my purpose is and that does encourage me further.
2- Chassidus- Ari’s connection and being a part of such a wonderful chassidus which nurtures him on a רחניות'דיג level is something which adds a tremendous amount of warmth and a special touch.It’s a ripple affect generally when he gets to connect on shabbos or yom tov, a tish, or wedding. The spirits to which he elevates himself to pour over to us too. We get filled with that טעם too. For instance חנוכה,פורים,ימים נוראים the השקפות which I want & truly desire are infused within our home very easily because he is דולה ומשקה מתורת רבו.
Even for the myself going to shul on yom tov divining with a tzibur and just filing up on a spiritual level has given me so much חיית and focus in my life. I still recall having gone to shul on simchas torah and they were singing האדרת והאמונה it was just so elevating of a experience. Every week since then when I daven on Shabbos and reach that tefillah, I feel the ability to reconnect to simchas torah. There are other such occasions when I felt inspired and then when divining that tefilla I reconnect to the initial source of that tefilla or song.
Experiencing yomim tovim in shul is so meaningful too. Those feelings and connection do help me feel close to hakodosh baruch hu, and it help me grow in my עבודת השם and instills me with a happiness and contentment. The הארת of any given יו"ט helps me grown and further accept my נסיון.
3- The chance to daven at מקומות הקדושים I still remember on numerous occasions going to the Kosel and Kever Rachel and just being able to pour my heart out and feel so connected to הקב"ה. It is so special to have the opportunity to have where to go and daven when things get hard. Once I daven when I feel down it is so comforting and soothing. I walk away feeling מתחזק.
4- My job which offers me flexibility on a daily basis if I need to take care of things. The hours I need to put in are not mandatory. Of course at times when I am not up to things I can leave the secretaries and let them manage. They end up doing a relatively good job. It’s the back up and paper work that will wait but that is reasonable. There are times where the burdens of work can be pressuring too. I realize though that being my own boss and working from home have many benefits. I am always home to see the kids off to school and when they come home too.
CHILDREN –
A- Being that we are living in a place of so much רחניות and Torah which is the life of simplicity there is so much more they can learn and grow and aspire to a life of Torah. To instill chinuch values are so much easier when there are less גשמיות. Majority of society here are “learning” and that just infuses them with so much more of the געשמאק and ability to grow in Torah too. This may not apply as much now but in the future it will be a tremendous asset. They are privileged to befriend many children who come from חשוב'ע families who have wonderful השקפות. This enables them to have friends who have השפעות טובות on them.
B- The fact that they have Tatty in kollel who is so connected on a daily basis to Torah is something so special, and I am sure it adds to their רחניות too. They are also subjected to experience the specialty of Torah, and give them a close up opportunity of the beauties involved. Being that Ari is learning for so many years that mean the ambiance at home is revolved around Torah. They learn not to disturb Tatty during sedarim and that teaches them the חשיבות of Torah.
C- The fact that the children feel a sense of belonging to Slonim too. They feel so prod to belong and be apart of things. The many יו"ט throughout the year, weddings all add a rich רחניות'דיג flavor all year round. Especially Amrom who at such a young age shows so much interest and חשק just to be in Slonim. In todays world were there are so many outside influences pulling us in different directions what greater connection could we ask for. I feel like this a safe haven. As the years will progress his keen interests in the Slonim Chassidus which he shows at such a young age will just be a great vehicle for עבודת השם, לימוד התורה . He also loves to go to shul since he has all his classmates there and the חברה, and feels so comfortable with the shul being his מקום התפילה.
D- From a point of קדושה just that we live in ירושלים is such a privilege. When we go to the Kosel or just walk the streets of מאה שערים were so many צדיקים,וגדולים used to live and walk on the same stone streets the feeling of קדושה is just palpable. As young as the kids are the הייליגע atmosphere is something that surely has an impact on their life too. Visiting מקומות הקדושים, מירון,צפת,טבריה is just another bonus for the children too. This is an opportunity for them to connect with the past and daven at the kevarim is also a bonus. The fact that we live in such a nice heimish neighborhood with such wonderful families is a big benefit too when it comes too שמירת עינים They are not exposed to immodesty in dress, billboards, or newspapers
גשמיות-The standard of living here in Eretz Yisroel is a lot simpler in regard to clothes, homes, vacations, toys etc. Being it so the kids’ השגות are so much lower too. They have their needs fulfilled and are not missing anything on the contrary I think they may have more in many ways then their peers. Yet when looking at the standard kids in America their would be so much more pressure. There are times when they don’t even want to wear certain elegant clothing or coats because it’s too fancy. In this aspect I also see that the peer pressure is so much less and they are happy with the simplicity being that society is just more understated. This makes it easier financially.
Translation - Hebrew 1. המשפחה — כיסופים להיות בחיק המשפחה עם ההורים, סבא וסבתא, האחים וכל המשפחה המורחבת.
כיצד אוכל לתאר את התשוקה העמוקה לבקר את סבתא בשבת באופן שיקל עליה את בדידותה הגדולה? שוב לשמוע את סיפורי העבר שלה, כיצד היא התמודדה במאבק לשמור על גחלת המסורת שלה בתוך כבשן האש של השואה ואיך היא בנתה את חייה מחדש. כל כך הרבה חיזוק, כל כך הרבה כוחות נמצאים שם שהקשר היה יכול להיות נפלא ביותר. אבל הם מזדקנים והזמן עובר. כאשר אנחנו בארה"ב עבור יום טוב ובאים לבקר הזמן הקצוב לכך כל כך קצר שלא נשאר לנו רק הדברים השגרתיים של כל ביקור. כמובן, הקשר שלי עם סבתא נשאר טוב אע"פ שהזמן והמרחק עושים את שלהם לטשטש את הדברים. איך אפשר להקנות לילדים שלי את אותה חמימות לבבית או את רצוני האישי שגם הם יזכו לאותה קרבה לסבתי ולסבתא שלהם כאשר הן נמצאות במרחק כה גדול? באמת קשה ליצור קשר מעבר לים. כל שיחות הטלפון ואפילו ביקור של פעם בשנה אינם שווים למצב שבו נכנסים ויוצאים תמיד שיש יחסים הדדיים וקבועים. איך אפשר להשוות בין האפשרות לרקוד בחתונה, לשבת במסיבת חנוכה משפחתית או לערוך ביקור בשבת ולהיות חלק מחייהם באופ פיזי לבין "שיחה בינלאומית"?
כאשר אני מדברת עם סבתא, ובמיוחד כאשר לא הייתי שם עבור איזו שמחה או מסיבה משפחתית והיא אומרת כמה היא מתגעגעת אלינו, קשה לי מאוד. אני מרגישה אשמה שגרמתי לה צער. האם לא הייתי צריכה לתת לה את הנחת שאני איתה שם בקרבתה ולקיים את המצווה של דרך ארץ להיות שם,בשבילה בין מצד הרגש בין מצד האפשרות להושיט לה יד עזרה במקרים שונים? ועכשיו ששתיהן אלמנות, אני חשה אחריות בנושא יותר ויותר. אני מרגישה שזו היא חובתי.
גם זה נכון לגבי ההורים עמו"ש — עכשיו שהשיאו את כל הילדים, החיים נהיו להם קצת יותר קשים. הבית הפך שקט והעליזות של ה" איינגלאך"(הילדים)כשהם נמצאים נותנת להורים כל כך הרבה חיות. נכון, אמת שיש להם ילדים אחרים ש גרים בקרבת מקום, אבל לכל ילד וילד מקום מיוחד השמור בלבם. לעתים, הייתי רוצה להיות שם רק בשבילם. דבר נוסף, הקשר שיש לי עם ההורים הוא דבר יקר מאוד, אבל במרחק הזה אין לי אותן הזדמנויות לקיים מצוות כבוד אב ואם. ככל שהשנים עוברות וההורים יזדקקו לנו יותר יהיה יותר ויותר קשה עם כל כך הרבה קילומטרים בינינו. היחסים לא יכולים להיות הדוקים במרחק הזה. גם עבור הילדים סבא וסבתא אינם חלק מההווי היומיומי. נראה לי שמשהו גדול נפסד כאן.
2. מהצד האישי
להיות בלי משפחה במצבים שונים
כאשר באתי לארץ ישראל היה זה עבורי תקופת נסיון בו הייתי אמורה לראות אם ישיבת הארץ תמצא חן בעיניי ואם המאמצים להשתלב יניבו פרות. תהליך הריחוק מהמשפחה שלי ובפרט מקרובי המשפחה מצד אמי היה קשה ביותר. אבל התלהבותי הראשונה להשביע את רצון בעלי ורצון חזק עזרו הרבה. השנים הראשונות היו קשות אבל באותו זמן היו לי שני אחים כאן וקרובים אחרים בישיבה ובסמינר. בשבתות ובימים טובים ערכתי שולחן מלא ולבי רענן. נכון הדבר שהיו לי געגועים להורי, אבל היתה הרגשה עצומה של אחדות וקרבת לבבות. אני אכן זוכרת שעות שרתחתי שאני מוכרחה לעבוד, לבשל ולאפות רק כדי שתהיה לי משפחה. לא קל היה להיות צעירה ממש עם ילדים קטנים וכזה עול לארגן קייטרינג ברמה של בית מלון חמשה כוכבים. כמעט ואף פעם לא היתה לי הזדמנות להתפרק וליהנות שבת אחת אצל ההורים או להרגיש שאני צעירה. אבל דחקתי את הרגשות האלה בצד והתקדמתי תוך מחשבה שבסוף באמת יהיה נחמד גם שהחלום שאהיה אצל אבא ואמא ביום טוב לא פג. עתה שרק אנחנו נשארנו כאן אני חשה בחסרון ובתשוקה להצטרף ולהיות חלק מהמשפחה ההולכת וגדלה. מציאות החיים היומיומיים בלי אף אחד כאן הרבה יותר קשה .היא מוסיפה לי אתגר על כל צעד ושעל.
ועכשיו שההורים עוברים ניתוחים והרופאים נמצאים בחו"ל, הרבה פעמים היו לנו התחייבויות שונות כאן ולא יכולנו לטוס לארה"ב. נותרו לנו הימים והשבועות שחיכינו לאותו ניתוח או פגישה אצל הרופא והם הכבידו עלינו באופן בלי נסבל.
ואין לשכוח את הכוחות והזמן שצריך להשקיע בנסיעה לחו"ל . וכל פעם היה צריך למצוא סידור עבור הילדים ממש היה "סיפור מההפטרה". בהעדר בני משפחה, הצורך להזדקק לעזרה מזרים גם אם הם חברים טובים אינו דבר פשוט כלל וכלל. היה כל כך יותר נוח לי להישען על בני משפחתי. עד עכשיו יש לי רגשי אשמה שלעתים קרובות נאלצנו להשאיר את הילדים; לבד. היה זה מאמץ מיוחד לשמור באותה עת על מצב רוח מרומם וגישה אופטימית. אילו היינו גרים באמריקה, לא היינו צריכים לחכות חודשים — הרי תמיד צפינו לבוא בפסח הבא וכו'. הפחד והדאגה הגוברים ברצון שכל זה כבר יהיה אחרינו הפכו למציאות חדשה שהשתלטה עלי. באותם ימים ולילות אין סופיים כאשר הכול נוקשה והמתח גובר אילולי יכולתי להיות עם המשפחה שבת אחת, באיזו שמחה או רק לשמור על קשר יומי תקין זה היה יכול לעודד ולמלא אותי.
היו זמנים אחרים שפשוט הייתי תשושה מהטיפולים וטלטולי הדרך שרצתי עבור בדיקות דם, רופאים וקביעת תורים, וימים שהייתי זקוקה שמישהו יעזור לי בבייביסיטר או מי יתן ששבת אחת תשמש לי אי בודד של מנוחה בתוך כל המהפכה. לעתים גם חיים כסדרם הופכים מקור עייפות ושעמום. אילולי יכולתי לבקר אצל ההורים או להתרגש כאשר אני אורזת את המזוודות לצאת לשבת אחת הייתה זו יציאה מהחדגוניות של השנים שחלפו.
הדממה העוטפת את שולחן השבת בהעדר אורחים כשרק אנחנו בבית אינה נחמדה אפילו לזמן קצר. פתאום אני חשה בצורך בחברה, קולות ותנועה ובן או בת שיחה חוץ מבעלי. כתוצאה מכך, אני מזמינה אורחים שבהחלט מוסיפים הרבה. אבל באופן כללי מגיעים לשולחן בחורי ישיבה ואני הופכת מלצרית בחצר המלך ובסוף נשארת רק יותר עבודת ניקיון, כך שלמען האמת לא הרווחתי מזה. יש גם תקופות שמגיעים רבבות של אורחים מחו"ל ונופל עלי עול עצום של הכנות, הדרכת טיולים וקבלת קהל חוץ מבישולים ועבודות בית .אני מרגישה לאחר מכן קרובה לקריסה. נכון, אני מזדקקת לחברה אבל מאידך גיסא קשה לי מאוד מהצד הפיזי. היו זמנים שכל כך קשה היה לי להתמודד עם ה"פקאל"(החבילה) שלי עד שהייתי גוערת בעצמי כדי לגייס את הכוחות הנצרכים להשיג את המינימום. נשארתי חסרת אונים. באותו פרק זמן מה שחסר לי היה לברוח לשבת אחת או למצוא איזה מפלט שכן האפשרות השניה של הכנסת אורחים הינה דבר קשה. כל אחד זקוק להפוגה כל שהיא בה ימצא כוחות חדשים להמשיך. ללא משפחה בקרבת מקום הרגשתי שהסוללות שלי פשוט התרוקנו וקשה היה מאוד לחיות ללא תקווה לשנוי באופק. אותם זמנים שנסענו ביום טוב ויכולנו להיות בחיק המשפחה היו רפואת הנפש ממש. בתקופות של דאבון נפש, אותו ביקור היה מחולל נפלאות .הוא שימש לי אמצעי להסחת הדעת.
אע"פ שיש לי בארץ קרובי משפחה — בני (בני משפחה רחוקים) לעולם לא פיתחתי קשר איתם. קשה היה לי להגיע לשמחות שלהם וכאשר הייתי מופיעה שם הרגשתי ה שאינני במקומי ולא נהניתי כלל.
3. לגבי העתיד
כשאני חושבת על האפשרות ששוב אהיה אי"ה לפני לידה, אני נזכרת כמה חולה וחלשה הייתי ללא אפשרות של עזרה מהמשפחה. אז כאשר הייתי רתוקה למיטה (דבר שאצלי אין מנוס ממנו ) הימים והשעות עברו בזחילה. רגעי הבדידות האלו היו קשים ביותר לא היה אדם שיבוא לבקר ולומר איזו מילה טובה או לפחות לשמש קצת חברה ולהסיח את דעתי מהמציאות הקשה. במצב כזה עדיין, לא היה שייך לספר מה שהתרחש ולצרף אותם לבעיה שלי. ולמען האמת, גם כאשר מאוחר יותר ידעו מה הולך אצלי, גם לא טרחו לבקר ולהקל מעלי את הימים והלילות שנמשכו כאילו אין להם סוף .באותו מצב אמי או חמותי היו מתייצבות על יד המיטה באופן טבעי ובוודאי אחיותי וגיסותי גם היו באים. לא לחינם אומרים "בליט איז דיקער ווי וואסער (הדם עבה מן המים)." המשפחה מגיעה בכל מצב ואפשר לסמוך עליהם.
כל אותם שבועות ששכבתי במיטה במשך השבוע אפשר היה להגיד שהצלחתי להשתלט על הבית והילדים, אבל ההכנות לשבת והשבת עצמה היו עניין אחר לגמרי. הקושי לעמוד בפני ההכרח לנוח ולא להתאמץ עם הילדים בבית היה אתגר שאי אפשר היה לממש אותו . בסוף הרבה שבתות הרגשתי שאני בסף התמוטטות. איך מכנים יום טוב במצב כזה? האם לא היה צריך להיות שהמשפחה תקל מעלי את העול הנורא הזה? האם לא היה קל הרבה יותר אילו יכולנו פשוט לעבור לגור אצל מישהו ולהעביר אליהם את כל העניינים הרבים של ניהול הבית כולל ארוחות וטיפול ילדים? במצב כזה, תמיד הרגשתי שאני בקונפליקט ונשארתי בדאגה מתמדת שאני מתאמצת יותר מדי.
גם קשה לי היה לראות את בעלי ארי מתרוצץ וגם משתדל למלא את מקום האמא בבית. היו ימים שהיה מותש מטירוף הסדורים ההכרחיים. בנוסף לכך, גם לא היה לו פנאי לשבת אתי ולעזור להעביר את הזמן. וכאשר מדובר בעשרה ימים שהייתי מאושפזת בגלל ההפלה, אין מלים לספר על גודל הכאב שלי. כה זקוקה הייתי לחיבוק, למילה טובה, לארוחה חמה מהידיים של אמא, לביקור מאח, אחות או דודה לרומם את נפשי קצת. אולי קערה חמה של מרק? בבי"ח "תל השומר" לא היה אוכל גלאט כשר. כל פעם שארי הופיע הרגשתי הקלה וכאשר הגיע לילה ונאלץ ללכת הפרידה הייתה כה קשה. בודדה הייתי ונבהלת. כמה יותר קל היה לי אילו מישהו היה צץ בדיוק אז במקום לשבת לבדי בלב כבד ועיניים מלאות דמעות.
הרופאים אומרים שהחל משבוע העשרים' אצטרך להיות מאושפזת ומי יודע מה יהיה עד אז. אני טובעת בתוך הפחדים שלי: איך אני אחזיק מעמד בבית או בביה"ח? מי יטפל בילדים? האם חברה יכולה למלא את המקום של אמא או אחות? האם בעלי יצליח לבדו להתמודד עם תנודות מצב רוחי? איך אשרוד בשעות השעמום ללא קשר למשפחה המורחבת? אין זה הזמן שצריכים משפחה באופן מיוחד. אינני מודאגת לדעת מהיכן יבואו הארוחות החמות — את אלה אפשר לקנות. אבל אין תחליף לאותו טעם ולאותו תבלין של אהבה ומסירות נפש שמגיעים יחד איתן כאשר מסופקות ע"י בני המשפחה. מה אני אגיד? הכאב של כל מה שעבר עלי חרוט עמוק בלבי. אני נקרעת בין הרצון להוליד עוד קינדרלאך(ילדים) לבין הפחד שוב למצוא את עצמי לבדי. פשוט, אני חוששת שאין לי הכוח או כושר העמידה להביא את עצמי לי לאתגר הזה עוד. רצוני ליהנות מהחום הזוהר וטיפולם האוהב של אח ואחות, הורים, בני דוד והדודות שבטוח יהיו איתי כאשר אצטרך.
נקודה נוספת נמצאת בחוסר ביטחוני ברופאים כאן. ד"ר שוקי ברמן והר' יעקובוביץ הרגישו בהחלט שאין בידי הרופאים המקומיים לתת לי את השמירה הצמודה ורמת הטיפול הנדרשות בעתיד. פגשתי את הר' פאורער וד"ר עזרא, שניהם נראים לי בגדר "בסדר" לגבי המצב שלי והרופא הביע בטחון שהוא יכול להתמודד. אני פוחדת לסמוך עליהם — באופן כללי הרופאים רואים את עצמם מסוגלים לכל מצב. מי יודע אם באמת הם יכולים? האם אני יכולה לסמוך עליהם מספיק. הרבה פעמים הייתי בחו"ל והטיפול בארה"ב הרבה יותר מקצועי. אני מלאה פחדים כאשר אני שוקלת אם לנסות פעם נוספת ולראות אם הרופאים כאן יכולים לטפל בי עד הלידה. מה אגיד, מה אומר? כל כך הרבה עבר עלי ולעתים הרגשתי שלא קבלתי טיפול הולם או שמתעללים בי כאן, אני זוכרת שהעסקנים האמריקאים היו נחושים בדעתם שאלד בארה"ב גם נוח לי יותר עם רופאים, בתי חולים ועסקנים המדברים בשפת אמי, גם באופן כללי הכול יותר ברור לי מנקודת המבט האמריקאית.שם אני לא מרגישה שאני ממששת בחושך ואיני חשה בחוסר אונים. הרופאים שהכרתי באמריקה בעלי שם עולמי וכבר עמדו במבחן הניסיון. גם הם מפגינים ידע רחב בנושא בנוסף לפרוטוקול קונקרטי תוך כדי שיחה עם ד"ר עזרא, הוא אמר לי שאין הם משתמשים באותה פרוצדורה כאן אבל הוא מוכן לזה. האם אני אשמש לו כשפן ניסיון?! הכול כל כך מבלבל ומדאיג.
4. מצוקת הילדים
אני כשלעצמי לא יודעת מה מצפה לי בעתיד, אבל יש כאן היבט שצריכים להתמקד עליו. זה שיש לנו שני קינדרלאך יקרים בוודאי זו ברכה, אבל יחד איתה בא אתגר נוסף הנולד מהמציאות שאין לנו משפחה גדולה. כל פעם הימים והצהריים עוברים, אבל אני מרגישה שהשעמום מוחלט והעובדה שאין להם אחים ואחיות היא אחריותי. לגבי אסתי בסופי שבוע ובמשך החופש יש כאן בהחלט בעיה. עמרם הולך לביכ"נ ולחברה. גם יום הלימודים שלו יותר ארוך.
מאידך גיסא, עוברים על אסתי הרבה שעות של שעמום. לעתים קרובות היא מוכנה ללכת לחברה אבל החברות לא תמיד נמצאות בשבילה 3 פעמים בשבת ו52 שבתות בשנה, שלא להזכיר את החופש הגדול וערבי יום טוב. קשה לי לדאוג לה שיהיה לה מה לעשות כאשר אני עסוקה לפני חג או להלוות אליה חודש שלם בקיץ.
יש לי רגשי נחיתות מול העובדה שאינני יכולה לספק לבתי האהובה אחים ואחיות. זכרונות ילדותי היקרות ביותר הן השעות הנפלאות שאני ואחותי בילינו אצל סבתא בשבתות באיזה צהריים גשום או בלילות השבת הארוכות ועוד יותר נפלא היה יום מימי החופש. כואב לי לראות את בתי הולכת ודופקת על דלת אחרי דלת. כאשר היינו ביום טוב בחיק המשפחה והיו לה בני דוד מכל עבר היא הייתה ממש ילדה אחרת. העונג להיות בין בני דוד בין גדולים מגילה בין קטנים חיזק אותה מאוד וההתרגשות של הכניסה לחברה הייתה חביבה עליה יותר מכל ממתק. היה לה עם מי לדבר בסעודות שבת, עם מי לבלות אחרי בית הספר. הקשר עם בת גילה — ובפרט אם הוא חלק מהמשפחה — דבר יקר מאוד. שהיה עוזר לה ומקל עליה במקצת להתמודד עם החלק שלה באתגר של ההסתגלות בארץ . נכון שלעת עתה אין לה אחות, אבל אילו הייתה לה בת דוד לפחות בגילה היה זה דבר המוסיף לה הרבה אושר ורוגע. שעות הבדידות יכולות להיות קשות מאוד וכאשר לא עולה בידה למצוא חברה אז היא יכולה להכביד עלי באופן מיוחד בגלל השעמום שלה. במצב הזה אני חשה בחוסר אונים — אני לא יכולה לספק לה חברות בנות גילה. היא צריכה לקבל את הכלים שיאפשרו לה להתמודד עם החלק הזה של האתר.
בעיה נוספת הקשורה לאסתי נוצרה כאן בבית הספר — היא לא הצליחה למצוא את מקומה בין בנות הכיתה. לפי הרושם, בכיתה שלה יש מספר בנות חזקות, בעלות אופי —דבר טוב מאוד. אומנם מסיבה כל שהיא אסתי לא מצאה את מקומה בכיתה. היא תמיד מתלוננת שאין לה חברה טובה, ובעיניה הצורך בחברה הוא דבר הכרחי. עברה עליה שנה קשה מצד החברה. אני זוכרת שכאשר היינו בלייקווד היה לה יותר קל להתקבל בחברה והיא מצאה את מקומה מיד.כאן היא לא כל כך ישראלית כמו שאר החברה וקשה לה להשתלב. לא קל לה בבית הספר כבר שנים. היא מתחננת לפני לעבור בית ספר, אבל אינני יודעת אם בית ספר אחר יעזור כאשר אנחנו כל כך שונים מהסביבה.
בנוגע לעמרם, הוא גם התאושש כאשר היה יכול לבלות עם בני הדוד שלו. היתה לו הזדמנות להתרוצץ ולשחק משחקים של בנים במקום להיות שקוע בין הבובות כל הזמן. כאשר היינו באמריקה הוא טיפס על עצים, נסע על אופניים, רץ והשתולל כמו שאר בני גילו.
כאשר אני רואה שיש לילדים שלי היכולת להתמודד עם האתגרים שלהם אני נרגעת. אבל קשה לי שאין בידי לספק להם את הכלים הנצרכים לכך. שוב אני חשה בחוסר אונים. כמה טוב היה אילולי יכולנו מדי פעם לנסוע לעיר אחרת לשבת והילדים יוכלו ליהנות מקרבת בני דודם. כל כך היו נהנים לשבת סביב שולחן השבת.
עכשיו שהילדים גדלים, גם הם מבקשים לחזור לאמריקה והרבה פעמים אמרו לי כמה שהם רוצים לגור קרוב לסבא וסבתא ובני הדוד.
אני דואגת שככל שעמרם גודל ונמצא מחוץ לבית יותר שעות, אסתי תמצא שיש לה הרבה שנות פנאי שהיא לבדה. עכשיו היא אוהבת לשחק איתו, אבל יבוא הזמן שלא יעניין אותו מה שמעניין אותה וכל אחד יצטרך את הפינה שלו. על אחת כמה וכמה יקשה עליהם המצב שלנו ובפרט משום שאנחנו גרים כאן בארץ ישראל.
יצירת יחסים אינטימיים עם בני דוד אינה דבר שאפשר לבצע במשך ביקור של שלושה שבועות פעם בשנה. דבר זה צריך התמדה . כאשר אסתי תגדל, מי יצא איתה לקניות? מי יעזור לה עם בית הספר, עם שיעורי בית, עבודות ופרויקטים? אני מוגבלת ביותר מחמת העברית שלי ולא יודעת כמה אצליח לעזור בשיעורי בית. אילו היינו בארה"ב
יכולתי לעשות יותר ואף אם לא יכולתי וודאי שהיו בני המשפחה יכולים להושיט יד ועזרה.
5 חינוך בנים
אני גם מתקשה בגידול הילדים:
א) למערכת בית הספר הישראלית יש תקן אחר בנוגע לתחומים מסוימים של חינוך. יש רפיון ניכר בכל הנוגע לדרך ארץ, נימוסים והנוהג המקובל. כאן הכל הרבה יותר "איזי". אנחנו שגדלנו לפי נורמה אחרת לא תמיד מסכימים עם הילדים שלנו כאשר מדובר בשימוש לשון ביחס למבוגרים.
בנוסף לכך, יש הבדל באופן ההוראה. ככל שהילדים גדולים אני מוצאת את עצמי פחות בעלת יכולת לעזור בשיעורי בית ושייכותי להווי החינוך הולכת וקטנה.
ב) האגרסיביות של הנוער הישראלי ואופן הדיבור שלהם שונה לחלוטין מן המוכר לי. כאשר אני שומעת את ילדי מדברים במבטא הכבד הזה המעיים שלי מתהפכים. קשה מאוד להתרגל לסגנון הנועז שלהם. לא נוח לי לגדל את הילדים בעולם שבו הכל מוזר ועוין. כאשר נגיע לשלב של שידוכים אני לא יכולה לתאר לעצמי מצב שבו יהיה לי חתן או כלה ישראליים שאינם דוברי אנגלית. אני בעצמי מרגישה שאני זרה כאן בחברה. אין לי הרבה חברות ושתיים מהטובות שיש לי עומדות לעזוב בקרוב. כאשר אני הולכת לבית הכנסת או אסיפת הורים, אני עוד מרגישה עולה חדשה המשתדלת להשתייך ובכל זאת אני "לא יוצלח." גם אחרי כל השנים אני מרגישה כל פעם מחדש שאני לא שייכת כאן ואני לא תופסת את השפה ומה שמדברים. לא נראה לי שלעולם אצליח לפרוץ את המחיצה הזאת. כל כך קשה להיות כאן כזרה ולהשתדל שוב ושוב להסתגל לנורמות שונות מאלו שהכרתי. לעתים אני מרגישה שלעולם לא אעבור את כל זה.
6 העתיד שלנו
בשורה התחתונה פה נמצאת העובדה שהילדים יגדלו ויצאו לישיבה ובע"ה יתחתנו ואני פוחדת לחשוב שהבית יהיה ריק. גם עכשיו יש ימים בצהריים שהילדים יוצאים, והבית כה ריק שאין לי מושג כיצד אמלא את הזמן בהעדרם. ללא המשפחה מצומצמת סביבי וללא שייכות אמיתית למשפחה המורחבת שבחו"ל, יהיה לי קשה מאוד. אילו הייתי בחיק המשפחה היו ביקורים של אחיינים ואפשרויות לשמור על ילדים אחרים. גם אי"ה כאשר ההורים שלנו יזדקנו יצטרכו יותר טיפול ויותר תשומת לב, גם הייתי הולכת לחתונות וחגיגות בר מצווה של המשפחה. כל מגוון ההזדמנויות האלו שאי"ה יבואו בשנים הקרובות היו עוזרות לי למלאות כל כך הרבה שעות, ימים ולילות, היו מעסיקות אותי ושומרות אותי רעננה.
ככל שהמשפחה מתבגרת ויתחילו השמחות של האחים ואחיות שלי איך אסתדר עם העובדה שלא אוכל להשתתף? הנה הם בשר מבשרי, וגם האחים ואחיות של בעלי. כל כך מרנן להשתתף בשמחה. כאשר עוברת איזו שמחה שלא השתתפתי אני חשה בהפסד שלא הייתי באותה שמחה. אותן שמחות היו ממלאות חטיבה מכובדת של הפנאי שלי וכאן בארץ ישראל איזה תחליף אמצא?
כאשר אני חושבת שאזדקן כאן רחוק מכל משפחתי האהובה אני מתמלאת פחדים. הילדים גדלים מהר מאוד ומה נשאר אחרי זה? האם יהיו לי כוחות הנפש לעמוד נגד רצוני להיות בחיק המשפחה? ככל שהדורות מזדקנים, ובמיוחד ההורים, האם אני לא אהיה שם עבורם. בוודאי אני אטוס מדי פעם, אבל מה זה יעזור? כל מכירי עוד יהיו עסוקים לגדל משפחותיהם ואני, מה יישאר לי לעשות? איזו תעסוקה תהיה לי? הפחד כה גדול שאני מאבדת את עצמי בתוך כל הרגשות.
אבל אני נקרעת משום שיש צד גדול וחזק להמשיך לגור כאן בארץ ישראל. מאידך גיסא ישנן הרבה סיבות להישאר שאמנה עכשיו. אלו דברים שאני מרוויחה מהם יום יום.
הבט אישי חיובי בישוב ארץ ישראל
1. ארי יושב ולומד ויש לי הזכות של בעל שלומד 10 שנים רצוף, שלושה סדרים ביום. הסיפוק שביעות רצון שבעלי לומד באמת משמעותיים אצלי. העובדה שהוא בלימוד מעניקה לי הרגשה טובה וכבוד עצמי, ועומדת לזכותי. בתוך תוכי אני יודעת שאנחנו מתפללים עבור כגון זה כל יום כאשר אנחנו אומרים "הערב נא," על כן בסופו של דבר אני מוצאת כאן מקור גאוה חיובי. גם אני יודעת שהוא מאוד נהנה מהלימוד שלו ולומד עם געשמאק אמיתי.
באמת לא קל לפרנס את הבית, אבל לעולם לא נראה לי שחסר לנו משהו. ובאופן כללי שיש צד חיובי שאני עובדת, במיוחד שאין לי לחץ יום יומי לצאת מהבית ואני רק מפקחת. יש כאן גמישות מסוימת. יש אומנם רגעים כגון ערב יום טוב, חופשים או כשאני חולה, שאני עייפה או שיש לי יותר מדי לעשות שהעול הנוסף יותר קשה ויותר מתיש. אבל בסופו של דבר אני משתדלת להתרכז במטרה כאן ואותה מחשבה מחזקת אותי.
2. חסידות: הקשר שיש לארי וההזדמנות להיות חלק מחסידות כל כך נפלאה שמזינה אותו בדרגה רוחנית הם דברים המוסיפים חמימות גדולה ועניין מיוחד. יש כאן השפעה גם בבית ועלי כאשר הוא יכול ליצור אותו קשר מיוחד בשבת או יום טוב, בטיש או חתונה. הדרגות הרוחניות שהוא משיג מגיעות גם אלינו כמו גלי ים המגיעים אל תוך מפרץ מים רדודים. גם אנחנו מקבלים אותו טעם רוחני. למשל, בימים הנוראים, בחנוכה ובפורים אותה השקפה שאני נכספת עליה מחדירה אל ביתנו בקלות משום שהוא "דולה ומשקה מתורת רבו."
גם בשבילי בית הכנסת ביום טוב ותפילה בציבור מרוממים את נפשי ומוסיפים הרבה חיות ופוקוס בחיי. עוד אני זוכרת שהלכתי בשמחת תורה ושרו "האדרת והאמונה" והרגשתי התעלות עצומה. עכשיו כל שבוע כאשר אני מגיעה לאותו פרק בתפילה של שבת בו נזכרות המילים האלו אני מתקשרת מחדש לשמחת תורה. והיו שעות אחרות של השראה וכאשר אני שוב נתקלת באותה תפילה ואני מתקשרת מחדש למקור אותה תפילה או ניגון.
ההווי של יום טוב בבית הכנסת גם הוא טעון משמעות. אותן רגשות ורגעים של התקשרות עוזרים לי להדבק בקדוש ברוך הוא ולגדול בעבודת ה' שלי, הן מחדירות אושר בקרבי. הארת כל יום טוב ויום טוב עוזרת לי לגדול ברוחניות ולקבל באהבה את הנסיון שלי.
3. ההזדמנות להתפלל במקומות הקדושים: עוד אני זוכרת הזדמנויות רבות ללכת לכותל וקבר רחל ולשפוך את נפשי ולהרגיש קרוב ביותר לקדוש ברוך הוא. האפשרות להתפלל במקומות כאלה בשעות הקשות באמת דבר מיוחד. כאשר אני מתפללת אני מרגישה את המרגוע המגיע לנימי נפשי ואני חוזרת הביתה מחוזקת.
4. הפרנסה שלי מאפשרת גמישות באופן יומיומי במקרה שיש לי סדורים וכיוצא בזה. אין חובה לגבי מספר שעות. על כן, כשאני לא בכושר אני יכולה לעזוב את המזכירות לנפשן והן יסתדרו לבד. ובסוף הן עושות עבודה לא רעה. הניירת והגבוי יחכו לי כשאני חוזרת, אבל זה נסבל. לעתים גם עומס העבודה מכביד מאוד. אומנם אני יודעת שאני אדון לעצמי ובעבודה מהבית יש הרבה פלוסים; אני תמיד בבית שולחת את הילדים ללימודים ואני בבית כאשר הם מגיעים מהלימודים.
הילדים
א. מאחר שאנו במקום של תורה ורוחניות דהיינו חיים של הסתפקות במועט, יש לילדים הזדמנות גדולה ללמוד, לגדול ולשאוף לחיים של תורה. הרבה יותר קל לשרש חינוך ערכי במקום איפה שיש פחות גשמיות. כאן רוב הציבור לומד, דבר שנותן לילדים הרבה מאותו געשמאק וגם מחזק יכולתם לגדול בתורה. אולי כרגע אותה השפעה לא מורגשת, אבל היא עתידה להיות נכס אמיתי. יש לילדים הזדמנות ליצור קשר עם חברים ממשפחות חשובות בעלות השקפה נפלאה המשפיעה לטובה.
ב. העובדה שאבא יושב בכולל וקשור יום ולילה ללימוד תורה בוודאי הוא דבר מיוחד ואני בטוחה שזה מוסיף גם לרוחניות הילדים. בעל כוחם הם מרגישים את המציאות של לומדי תורה יש להם גישה מדרגה ראשונה לכל פארה ויופייה של תורה. מאחר שארי כבר לומד כל כך הרבה שנים גם חיי הבית סובבים תלמוד תורה. הם לומדים לא להפריע לאבא בזמן שהוא לומד, דבר המקנה להם חשיבות התורה.
ג. הילדים גם מרגישים שיש להם חלק בחסידות סלונים, הם גאים בכך מזדהים ורוצים להיות בעניינים. מערכת הימים הטובים שבמעגל השנה והחתונות בתוך החסידות נותנים טעם רוחני עשיר כל השנה. זה נכון במיוחד לגבי עמרם שכבר בגיל רך מגלה עניין וחשק רק להיות בסלונים. בעולם המודרני יש השפעות זרות רבות שמושכות אותנו לכל עבר. האם יכולנו לבקש קשר יותר גדול מאשר יש לנו לחסידות הזאת? אני מרגישה שכאן יש לנו מפלט. ככל שעמרם גדל התשוקה לסלונים שצמחה בקרבו כשהיה קטן תשמש לו דרך לתורה ועבודת השם. הוא גם אוהב ללכת לבית הכנסת לפגוש שם את בני הכיתה וכל חבריו. טוב לו מאוד שם ובית הכנסת כבר מקום תפילה קבוע עבורו.
ד. יש לנו הזכות לגור בירושלים אם רק מבחינת קדושת המקום. כאשר צועדים לכותל או מטיילים בסמטאות מאה שערים איפה שצדיקים וגדולי עולם חיו והלכו התחושה של אותה קדושה מוחשית. אע"פ שהילדים עוד קטנים, ההייליגע אווירה וודאי מטביעה רושם גם על חייהם. האפשרות לבקר במקומות הקדושים כגון מירון, צפת וטבריה גם היא ערך נוסף עבור הילדים. יש כאן הזדמנות שהילדים יתקשרו להיסטוריה של העם היהודי, גם הם יכולים להתפלל בקברים הקדושים. והיותנו בחיימישע שכונה עם משפחות כה נפלאות עוזר הרבה לגבי שמירת העיניים. הילדים שלי לא חשופים לחוסר הצניעות המצוי בלבוש, לוחות מודעות ועיתונים.
גשמיות: רמת החיים כאן בארץ ישראל נמוכה יותר בכל הנוגע לביגוד, בתים, נופש וצעצועים וכו', על כן דרישות הילדים גם יותר נמוכות. הם מקבלים כל הנצרך להם ואדרבא נראה לי שיש להם יותר מילדים אחרים בני גילם. כאשר אני מסתכלת על רמת הילדים באמריקה אני רואה הרבה לחצים. לפעמים הם בכלל לא רוצים ללבוש את הבגדים האלגנטיים או המעילים משום שהם יותר מדי מפוארים. מאותו הבט אני רואה שהלחץ החברתי הרבה פחות והילדים מאושרים עם הפשטות משום שהחברה פחות דורשת, דבר המקל על הכיס.
French to English: violin-voiceover-26min
Source text - French Aujourd’hui c’est le silence, le bruit de la pluie et du vent. Je ne peux m’empêcher d’entendre le bruit du camp de concentration. Les cris, les pleurs, les chiens et cette musique que les nazis faisaient jouer aux déportes.
Pour effacer ça, il fallait que j’entende shlomo mintz jouer notre musique sur un des violons que j’ai restaurés.
Il me fallait la force de la musqiue de shlomo ppour que je trouve la force de venir à auschwitz.
J’en veux aux nazis de ce qu’ils ont fait à mon peuple. J’en veux aux nazis de ce qu’ils ont fait à la musique. Ils en ont fait leur complice. La musique, elle leur servait à compter les prisonniers en les faisant marcher en cadence.
Elle leur servait à empêcher les juifs de se révolter. Les juifs, font confiance aux violons. C’est la voix de leur âme. Quand ils entendaient le violon à auschwitz, ils ne pouvaient plus croire qu’on allait les tuer. Les vilons d’auschwitz, de majdanek, de sobibor, de treblinka les ont trompés.
Depuis que j’ai commencé cette aventure, j’ai été obligé de renier plusieurs fois les promesses que je m’étais faites.
J’avais décidé que jamais je ne viendrais à vilnius, en lituanie.
J’ai de la colère contre cette ville.
Je ne peux pas oublier. 80 000 juifs assassinés !
Les allemands sont arrivés à vilnius à la fin du mois de juin 1941. Ils ont commencé à tuer, début juillet. Ils les faisaient venir à pied ou en train et ils les abattaient. Au pistolet ou à la mitrailleuse.
Un jour, ils ont tué 14 000 personnes entre le matin et le crépuscule.
Le jeu pour les ss consistait à tuer deux personnes avec une seule balle.
Ensuite, les corps étaient empilés dans les fosses communes.
J’ai une relation particulière à la norvège. Cela fait des années que je m’occupe des violons de la collection ole bule. En particulier du garneri quia appartenu à ce musicien, à cet homme exceptionnel. En 1941, les jeunesses hitlériennes ont voulu empêcher, ernst glaser de jouer sur ce violon pendant un concert. Glaser était juif. Les nazis ont provoqué une émeute pendant le concert. Le chef d’orchestre et les musiciens ont protégé glaser. Il a pu fuir en suède immédiatement. Lui a survécu à la guerre.
Il n’y a que 27 juifs norvégiens qui sont revenus d’auschwitz.
Les deux fils de glaser sont devenus de grands musiciens.
Ole bule, c’est un homme qui aimait la vie et le violon. Le violon c’était sa vie. Pour moi, c'est un homme important. Je me sens si proche de lui.
Le fait que ce soit moi, amnon weinstein, luthier juif qui restaure le guarneri de ole bule, cela prouve que les nazis collaborateurs, malgré le mal qu’ils nous ont fait sont sortis de l’histoire des hommes.
Mon métier consiste à prséserver pour les généraions futures ce que les génerations disparues nous ont tans mis de plus émouvant : ces instruments sur lesquels on peut dire toutes les emotions, la force ou la tristesse d’une vie d’homme.
Un violon c’est deux cent cinquant grammes de bois même pas précieux. C’est léger, fragile et beau comme un vie. Il ne peut y avoir d’instrument plus juif que le violon.
Il y a 10 ans que je cherche les violons avec l'histoire de l'holocauste, avec l'histoire juive, les violons avec l'étoile de David, à travers le monde entier, n'importe ou et n'importe comment on peut les trouver, les acheter et les faire venir ici en Israël.
Chaque violon a son histoire, chaque violon est comme une personne, c'est quelque chose d'exceptionnel.
Exceptionnel : « Weinstein Moshé, Konska, 1909, skripka, violoniste. » C'est la première fois que j'ai un document, pas en Israël, pas a Tel-Aviv, pas chez moi, de mon père, qui prouve son existence ici. Ce que l’on connaît aujourd’hui mon père, Parce qu’ après 1945, sur ‘avant’ il n'a pas dit un mot de son histoire.Il ne pouvait pas parler. Il est né a Volkovitz. La seule chose qu'il a raconté c’est ça : Quand il était gosse, 7 ans, quelque chose comme ça, un jour est arrivé un groupe de Klezmer, avec des roulottes, des chevaux, un groupe complet, venu pour un mariage. Et là, les klezmers ont commencé à jouer, pendant deux ou trois jours c'était une grande grande fête. Lui, quand il avait entendu la sonorité du violon, il en était tombé amoureux. Et le lendemain, ma grande mère qui s'appelait Esther avait cherché son petit Moshé lé, mais il n'était pas là. Et il y a eu tout de suite un grand scandale dans tout le petit village. Soudain, quelqu'un est venu et a dit Oh dites donc, j'ai vu Moshé lé qui etait derrière la roulotte des Klezmers. Tout le monde avait accouru jusqu’aux roulottes. On l’avait retrouvé à cet endroit, et on lui a donné des claques, etc. etc., pendant quelques jours, et la c’était fini, il avait ensuite commence à jouer du violon.
À Vorkovitz, il n’y avait pas de professeurs, il était venu a Vilnius alors qu’il était une jeune personne, pour étudier le violon. Il avait étudié le violon, il avait joué dans des concerts, pas mal, j’ai vu les programmes de ses concerts. Et là, un jour, il avait rencontré ma mère. Parce qu’elle jouait du piano et ensemble, ils ont fait des duos violons pianos. La c’était Le Centre, des concerts ou il n’y avait que des juifs qui jouaient, ou au moins la moitie étaient des juifs. On sait que Vilnius était le centre de la culture juive en Europe, c’est connu. Ça, c’est le « calendrier », ou autre chose je ne sais pas comment ça s’appelle en français, il y a les noms des juifs, un nombre inimaginable, et ils sont tous morts. Peut-être seulement 5% des personnes qui ont étudié dans cette école la qui sont restes vivants après la guerre.
S’il y a une visse c’est ancien, si c’est soudé c’est zéro. J’avais pensé qu’on allait trouver ici un petit violon pour nous. Mais il n’y a rien.
Mon père, dans cette salle ici, je suis sure qu’il avait joué au moins une fois, parce qu’il avait toujours joué dans de nombreux concerts, et de nombreuses programmations. Il a fait ses études académiques dans le conservatoire de musique ici. Et avec le concerto de Mendelson, il était très fier de lui parce qu’il avait gagné un grand prix avec ce morceau.Et le concerto de Mendelson, c’est… Une grande pièce de violon. Toute cette journée la et cet endroit, ça me touche beaucoup, vraiment, c’est une chose…C’est comme suivre les pas de mon père maintenant. Je marche après lui, toutes ses choses, tous ses amours, étaient à Vilnius.
C’est la plus grande surprise parce que j’ai trouvé en Israël, un programme, un vieux programme dans lequel mon père était programme : le samedi 29 février 1936, 2 ans avant qu’il soit parti pour Israël. C’est écrit en Yiddish. Le premier concert de musique juive. Ce n’est pas du Klezmer, c’est autre chose. Alors l’alto, il y a deux personnes, et le deuxième, c’est Moshé Weinstein, mon père. En 1936 ils ont décidé de le faire et ça c’est exceptionnel car ça n’était pas seulement destiné à un public juif, mais a tout le public de Vilnius.
C’est-à-dire que là, c’était un groupe de personne, avec mon père, je suis fier de ça, qui avaient eu le courage et le temps pou étudier les morceaux et jouer ça. C’étaient des répétitions, et tout ça, pas une chose que l’on fait en 2 minutes. À cette époque, la culture juive était exceptionnelle ici, tout ça, à partir de la guerre, c’est fini, rien, rien. La seule chose qui restait, c’était dans les ghettos, dans les ghettos il y avait encore un conservatoire de musique, on avait encore étudie là-bas. Après que le ghetto de Vilnius a été détruit, la musique juive c’est fini ici. Dommage qu’on n’ait pas les vraies paroles pour dire combien je suis en colère avec cette ville. Ça c’est…C’est l’holocauste.
Là on avait tué toute ma famille ici, et ici c’était une grand grande grande famille. C’était mon grand père ma grande mère les familles des deux cotes. De tout ça on sait qu’il ne restait une personne parce que lui était parti avant la guerre, et tout le reste, c’est Ponar.
Ponar, avant la guerre, c’était le plus bel endroit, pour tout le monde, a Vilnus, tous, juifs et non juifs, arrivaient les samedis dimanches, pour s’amuser. C’étaient les poètes qui ont écrit leurs poésies ici, les peintres qui ont fait de la peinture. Pour les photographes c’était un des endroits les plus beaux de Pologne je pense. Et pour les musiciens, c’était un lieu pour jouer de la musique. J’ai trouvé une vieille photo de mon père, avec un ami, qui jouait du violon dans la forêt. C’était une chose habituelle, on avait joue du violon, de l’arccordeon , de la mandoline, tout tout tout tout, ici c’était le plus grand symbole de la joie et de la vie qui en 1941 s’est transformée en symbole de la mort.
En 1941 ça a complètement changé, et depuis, c’est le lieu des morts. Là il y a toutes les 5000 personnes qu’on a tuées ici, avec … je ne sais pas, toutes les douleurs que l’on peut entendre jusqu'à aujourd’hui.
Pour effacer cela, il faut entendre Shlomo Mintz jouer notre musique sur un des violons que j’ai restauré.
Il me fallait la force de la musique de Shlomo Mintz pour que je trouve la force de venir à Auschwitz.
Nous sommes dans le lieu où était la « selectsia » , à gauche, à droite, à gauche, à droite, à gauche…La c’était les vieux et les enfants qui allaient tout de suite aux chambres à gaz, et le reste qui partait pour le travail. Et le violon c’était une partie de ça ; il faut essayer de comprendre le violoniste ici qui a vu sa famille qui marche vers les chambres à gaz et il doit continuer à jouer. C’est pour ça que presque tous les violonistes ont jeté leur violon après la guerre.
Le violon qui est avec nous a Auschwitz, est un violon avec cinq étoiles de David, avec lequel on avait joué dans les camps. Ce violon la a été complètement détruit complètement, ça a été un an et demi de restauration. Après ça, lorsque Shlomo joue avec ça ici, il n’y a rien à faire, plus fort que ça, pour nous c’est comme une prière. Tous ces violons la c’est le seul témoignage, c’est la sonorité des gens qui ont été enterres ici.
Translation - English Today there is only silence, the sound of the wind and the rain. Yet I can't help hearing the sounds of the concentration camp — the screams, the cries, the yelping of dogs and that music the Nazis had played to welcome the deportees.
In order to wipe it from my memory, I had to have Shlomo Mintz play some of our music on a violin that I myself restored.
I needed the strength of Shlomo's music to fortify me enough to return to Auschwitz.
I wish on the Nazis what they did to my people. I wish on the Nazis what they did to music. They made it into their accomplice. Music helped them count their prisoners by making them walk in step.
Music served them by keeping the Jews from rebelling. Jews feel confident in the presence of violins — they are the voice of the Jewish soul. Hearing the violin at Auschwitz, they couldn't believe that someone was about to kill them. The violins of Auschwitz, Majdanek, Sobibor, and Treblinka deceived them.
Since I set out on this adventure, I have been forced to rescind several times on vows that I had made.
I had decided that I would never go to Vilna, Lithuania.
Not that I am angry with the city.
Just I cannot forget the deaths of 80,000 Jews!
The Germans arrived in Vilna at the end of June, 1941. They began killing early in July. They brought their quarry in on foot or by train, and cut them down with either pistol or a machine gun.
On one particular day, the Germans killed 14,000 between daybreak and sunset.
The SS made a game of killing two Jews with one bullet.
Then they stacked the bodies in mass graves.
I have a special affinity for Norway. For years I've been busy with violins from the Ole Bule collection. One particular garneri quia belonged to a musician, an exceptional man. In 1941, the Hitler Youth wanted to prevent Ernst Glaser from playing the violin during a concert. Glaser was Jewish. The Nazis provoked a riot during the concert. The conductor and musicians protected Glaser. He was able to flee to Sweden immediately. He survived the war.
Only 27 Norwegian Jews returned from Auschwitz.
Both of Glaser's sons have become great musicians.
Ole Bule was a man who loved life and violins. Violins meant everything to him. For me, he was a great man. I feel so close to him.
The fact that I, Amnon Weinstein, a Lithuanian Jew, am restoring Ole Bule Guarneris proves that Nazi collaborators — despite the harm they have done — have been removed from human history.
My profession consists of preserving for future generations what the members of those lost worlds found most moving: the instruments on which one can express every emotion, all the strengths and sadness to be found in the life of man.
A violin is two hundred and fifty grams of inexpensive wood. It is lightweight, fragile and beautiful as life itself. No instrument could be more Jewish than the violin.
For the last 10 years I have been looking for violins with a Holocaust background, with a Jewish past, seeking out instruments bearing a Star of David, looking for them worldwide, any where and anyway we can in order to buy them and bring them here to Israel.
Each violin has its own history, just like a human being. Each one is something unique.
An outstanding example: "Moshe Weinstein, Konska, 1909, skripka, violinist." This is the first time that I have come across a document relating to my father — other than in Israel, Tel-Aviv or my own home — that proves he actually lived here. This is all we know of my father, of what happened to him before 1945. Of what happened before then he never said a word, was unable to speak of it. He was born in Volkovitz. The only thing he ever said about it was this: "When I was a kid, something like 7 years-old, one day a troupe of klezmer, with wagons, horses — a whole lot of them — came for a wedding. The klezmer started playing for two or three days running — it was a very great occasion." And hearing how resonant the violin was, he fell head over heels in love. The next day, my grandmother Esther began looking for her little Moshele, but couldn't find him. Immediately there was a huge uproar in the whole village. Suddenly, someone came up and said, "Oh, you know, I saw Moshele behind one of the klezmers' wagons." Everyone ran to the wagons and found him there. They all gave him a hard time, and it went on for several days. But when it was over, my father began playing the violin.
He couldn't find a master teacher in Vorkovitz, so he came to Vilna when he was still very young to study the violin. He studied the violin and played in concerts. Not bad, I had a look at the concert programs. And then one day, he met my mother; she played the piano and together they played violin and piano duets. That was at "The Center" where the concerts were played only by Jews, or at least half were Jews. Vilna was the center of Jewish culture in Europe, that much is known. There they made the "list," something else I don't know how to say in French, but it contained the names of Jews, an unimaginable number, and all of them dead. Maybe only 5% of those who studied there were left alive after the war.
There is an old saying that if something has been welded, it's worthless. I thought we might find ourselves a little violin here. But there's nothing.
My father must have played at least once in this room — he played so many concerts, so many programs. He did his academic studies in the conservatory here. Especially the Mendelson concerto, he was very proud of it because he won a grand prix with that piece. The Mendelson concerto is… a master work for the violin. This whole day — this place —touch me very deeply. This is really something… It's like following in my father 's footsteps now. I'm walking with him. Everything he had, everything he loved was in Vilna.
This is the biggest surprise I've found in Israel — a program, an old program in which my father's name appears. Saturday, February 29, 1936, that's 2 years before he left for Israel. Written in Yiddish, "the premier concert of Jewish music." Not klezmer, no, this is something else. Look, two performers are listed, and the second is Moshe Weinstein, my father. They decided to do that in 1936! That is remarkable because it was intended not only for a Jewish audience, but for the entire Vilna public.
That's to say that there was a group of people, including my father I am proud to say, who had the time and courage to study those pieces and play them. They rehearsed and everything, it wasn't something that was pulled off in 2 minutes flat. During that epoque, Jewish culture here was stellar, the apex. Once the war came along, that was all over, leaving nothing, nothing at all. Only in the ghettos, in the ghettos there was still a conservatory, we were still studying music there. Once the Vilna ghetto was destroyed, Jewish music was finally done for here. A pity I don't have the vocabulary to say just how angry I am with this city. This, this is the Holocaust.
They killed my whole family here, and a grand family it was — my grandfather, my grandmother and their entire families on both sides. All we know is that no one remains because my father was already gone before the war. All we know of is Ponar.
Before the war, Ponar was the most beautiful spot in Vilna. Everyone Jews and non-Jews, came on Saturday and Sundays to enjoy themselves. Here it was that the poets wrote their poems, the painters painted. I think photographers found it the most beautiful place in Poland. And for musicians, it was a place to play music. I found an old photo of my father accompanied by a friend, playing the violin in the forest. It was the customary thing to do, one played the violin, the accordion, the mandolin, anything and everything here. Ponar was the greatest symbol of joy and life imaginable, and in 1941 turned into a symbol of death.
The year 1941 transformed it completely, now it is the place of the dead. At least 5,000 people were murdered here. How?… I don't know, but the pain that can be heard to this very day.
To efface all this, one must hear Shlomo Mintz play our music on one of the violins I've restored.
I need the power of Shlomo Mintz's music to find the strength to enter to Auschwitz.
We are standing where the "selection" was made. To the left, to the right; you left, you right, you left… The elderly and children went to the gas chambers immediately, leaving the rest to be sent off to forced labor. And the violin was part of it. Try to understand the violinist who saw his family marching to the gas chambers and must continue to play. That's why almost all of them gave up their violins after the war.
The violin we have with us at Auschwitz is one emblazoned with five Stars of David, one they played on in the camps. This violin was utterly destroyed, it needed a year and a half of restoration. And now, when Shlomo plays it here, nothing but nothing could make it harder for us. For us, this is like prayer. Of all those violins only this one remains as witness to the resonance of the people buried here.
More
Less
Translation education
Other - Hebrew University
Experience
Years of experience: 45. Registered at ProZ.com: Mar 2007.
I have been writing since I was 8 years-old which gives me a sum total of half a century of experience. My French dates from pre-kindergarten throughout my university years; my Hebrew -- though I am a latecomer -- is highly developed since it has become a work language both in terms of writing and translation.
My writing -- both creative and translation -- has appeared in major publications and received plaudits both from the general reading public and professionals.
Of late I have developed a specialty of business correspondence. I have the capability of passing not only the information at hand to the reader, but also the thrust of what the writer is trying to get across to the other side. In short, I know how to get things done.
Note also that I have a particular expertise in Jewish religious subjects and can, in fact translate Hebrew at all levels. In the recent past I have worked as the tech, health and finance editor of an internationally published daily and weekly, such that those subjects have also become a forte.
Last, but certainly not least, I take a special pleasure in working with people. I like to help them get their ideas into clear, concise and compelling written form. I'm sure that I can do the same for you.
Expertise 
Portfolio