The moment when, 50 years ago, Neil Armstrong planted his foot on the surface of the Moon inspired awe, pride and wonder around the world. This newspaper argued that “man, from this day on, can go wheresoever in the universe his mind wills and his ingenuity contrives…to the planets, sooner rather than later, man is now certain to go.” But no. The Moon landing was an aberration, a goal achieved not as an end in itself but as a means of signalling America’s extraordinary capabilities. That point, once made, required no remaking. Only 571 people have been into orbit; and since 1972 no one has ventured much farther into space than Des Moines is from Chicago.
The next 50 years will look very different. Falling costs, new technologies, Chinese and Indian ambitions, and a new generation of entrepreneurs promise a bold era of space development. It will almost certainly involve tourism for the rich and better communications networks for all; in the long run it might involve mineral exploitation and even mass transportation. Space will become ever more like an extension of Earth—an arena for firms and private individuals, not just governments. But for this promise to be fulfilled the world needs to create a system of laws to govern the heavens—both in peacetime and, should it come to that, in war.
The development of space thus far has been focused on facilitating activity down below—mainly satellite communications for broadcasting and navigation. Now two things are changing. First, geopolitics is stoking a new push to send humans beyond the shallows of low-Earth orbit. China plans to land people on the Moon by 2035. President Donald Trump’s administration wants Americans to be back there by 2024. Falling costs make this showing off more affordable than before. Apollo cost hundreds of billions of dollars (in today’s money). Now tens of billions are the ticket price.
[ … ]
It is a mistake to promote space as a romanticised Wild West, an anarchic frontier where humanity can throw off its fetters and rediscover its destiny. For space to fulfil its promise governance is required. At a time when the world cannot agree on rules for the terrestrial trade of steel bars and soybeans that may seem like a big ask. But without it the potential of all that lies beyond Earth will at best wait another 50 years to be fulfilled. At worst space could add to Earth’s problems. | הרגע שבו, לפני 50 שנה, ניל ארמסטרונג נטע את כף רגלו על פני הירח השרה יראה, גאווה ופליאה ברחבי העולם. עיתון זה טען כי "האדם, מאותו יום ואילך, יכול להגיע לכל מקום ביקום שמוחו רוצה ושגאונותו מתחְבּלת...אל כוכבי הלכת, מוקדם מן המאוחר, ודאי כעת כי האדם יגיע". אך לא, הנחיתה על הירח הייתה יוצא מן הכלל, יעד שהוגשם לא כמטרה בפני עצמה אלא כאמצעי איתות על יכולותיה הבלתי רגילות של אמריקה. נקודה זו, לאחר שהודגשה, לא דרשה ביצוע נוסף. רק 571 בני אדם חגו במסלול הכבידתי; ומאז 1972 אף אחד לא העז להרחיק לכת אל החלל הרבה יותר מכפי שדה-מוין רחוקה משיקאגו. 50 השנים הבאות ייראו אחרת לגמרי. העלויות הצונחות, טכנולוגיות חדשות, שאיפות סיניות והודיות, ודור חדש של יזמים מבטיחים תקופה נועזת של פיתוח החלל. הדבר ייכרך כמעט לבטח בתיירות לעשירים וברשתות תקשורת טובות יותר לכל; בטווח הארוך הדבר עשוי להיכרך בכריית מחצבים ואף בתחבורת המונים. החלל יהפוך יותר ויותר למעין שלוחה של כדור הארץ - זירה לחברות וליחידים, ולא רק לממשלות. אך כדי שהבטחה זו תוגשם, על העולם ליצור מערכת חוקים למשול במרומים - הן בעת שלום והן, אם הדברים יגיעו לכדי כך, במלחמה. פיתוח החלל עד כה התמקד בסיוע לפעילות כאן למטה - בעיקר תקשורת לווינים לשידור ולניווט. כעת משתנים שני דברים. ראשית, הגאופוליטיקה מזינה דחיפה חדשה לשלוח בני אדם אל מעבר למֶרְדדי המסלול הנמוך סביב כדור הארץ. סין מתכננת להנחית בני אדם על הירח עד 2035. ממשל הנשיא דונאלד טראמפ רוצה שאמריקאים ישובו לשם עד שנת 2024. העלויות הצונחות הופכות התרברבות זו לבת השגה יותר מאי פעם. אפולו עלתה מאות מיליארדי דולרים (בסכומים של ימינו). כעת עשרות מיליארדים הם מחיר כרטיס הנסיעה. [ … ] תהא זו טעות לקדם את החלל כמערב פרוע רומנטי, כאזור ספָר אנרכי שבו האנושות יכולה להתיר כל רסן ולגלות מחדש את ייעודה. על מנת שהחלל יגשים את הבטחתו נחוצה משילות. בתקופה שבה העולם אינו יכול להסכים על כללים לסחר ארצי במוטות פלדה ובפולי סויה הדבר נראה כבקשה מרחיקת לכת. אך בלעדי זאת הפוטנציאל לכל מה שמשתרע מעבר לכדור הארץ יחכה במקרה הטוב 50 שנה נוספות להגשמתו. במקרה הגרוע החלל עלול להוסיף על בעיות כדור הארץ. |