Computer games were, at one time, unified. We didn’t even have the term “casual game” in 1993, let alone the idea that a first-person shooter (then an unnamed genre) could be considered a “hardcore title.” There were people who played computer games, and people who didn’t. People who got way into golf or Harpoon or hearts or text adventures — those were the “hardcore” players, in that they played their chosen field obsessively.
When Myst and the CD-ROM finally broached the mass market, this ecosystem was disrupted. Myst had, Robyn Miller makes clear, been designed to appeal to non-gamers. It sold to them. Enthusiast magazines like Computer Gaming World couldn’t set the taste for the industry anymore: there were millions buying games who didn’t read these magazines. An entirely new breed of player. In this situation, what could be more natural than concocting an us-and-them formula? In a very real way, it was already true.
The great narrative of Myst is that the “hardcore” game press and playerbase lambasted it when it launched. Disowned it. A slideshow, they called it. Abstruse, idiotic puzzles; pretty graphics and not much depth. “Critics and hardcore game players universally panned it as a slide-show that had little actual gameplay interaction”, claimed PC Gamer’s Michael Wolf in 2001.That same year, a columnist for Maximum PC recalled Myst as a “tedious code-breaking and switch-throwing mess”, and saw its then-new remake realMYST as “a pointed reminder of why the press dumped on the original so heavily when it came out.” | בעבר, שוק משחקי המחשב נחשב לאחיד. ב-1993, המונח "משחק מזדמן" לא היה אפילו בשימוש והרעיון שמשחקי "first-person shooter" – ירי בגוף ראשון (שהיה באותה עת ז'אנר ללא שם) יכולים להיחשב כקטגוריית "משחקי הארדקור", היה עוד פחות מקובל. היו רק אנשים ששיחקו במשחקי מחשב ואנשים שלא. אותם אנשים שהתעמקו במשחק גולף, במשחק דיג צלצלים, במשחק לבבות או במשחקי הרפתקאות מבוססי טקסט, נחשבו לגיימרים הארדקור בכך שהם שיחקו באופן אובססיבי בתחום שבו בחרו לשחק. כאשר המשחק Myst וה-CD-ROM חדרו לבסוף את השוק, הם הפרו את השלווה באותה מערכת סביבתית. Myst, לדבריו של רובין מילר, נוצר כדי לפנות לאנשים שאינם גיימרים בהגדרה. והוא אכן קנה אותם. מגזינים של חובבי התחום כמו Computer Gaming World, לא יכלו עוד להגדיר את טעם התעשייה: מיליוני אנשים שלא קראו את המגזינים האלה קנו משחקי מחשב. הם היו זן חדש לגמרי של גיימרים. במצב כזה, מה טבעי יותר מלייצר נוסחה המבוססת על "הם ואנחנו"? במידה רבה, זו אכן הייתה כבר המציאות. הסיפור הגדול של Myst הוא שעיתונות ה"הארדקור" של משחקי המחשב ובסיס הגיימרים מתחו ביקורת קשה על המשחק כאשר הוא הושק. התנערו ממנו. קראו לו – מצגת תמונות. קשה להבנה, שופע חידות מטופשות. מאופיין בגרפיקה יפה אך חסר עומק. "מבקרים וגיימרים הארדקור בעולם כולו קטלו אותו ואמרו שהוא מצגת תמונות שהציעה מעט מאוד אינטראקציה אמיתית במשחק", כך טען ב-2001 מייקל וולף מ-PC Gamer. באותה שנה כותב טור במגזין Maximum PC כינה את Myst "בלגן מייגע של פיצוח קודים ושל הפעלת מתגים וכיבויים". הוא גם ראה במשחק בגרסתו המחודשת – realMYST – שיצא באותו זמן, תזכורת חדה לסיבת ביקורתה הקשה של העיתונות על המשחק המקורי כאשר הוא הושק". |